חוויות מפסטיבל המסכות בוונציה (וגם טעימונת מפירנצה ומוורונה) ✈


לא להאמין שכבר כמעט שנה חלפה לה מאז שבובי ואני ביקרנו באיטליה, ורק עכשיו אני מוצאת הזמן על מנת לכתוב על זה. לרגל יום הולדתי ה- 30, אישי היקר הגשים לי חלום, ופינק אותי בחופשה חלומית באיטליה, שאת רובה העברנו בעיר ונציה שבה חגגנו עם אינספור תיירים ומקומיים את קרנבל המסכות הידוע. 

למי שאין כוח לקרוא את כל הפוסט, מוזמן פשוט להקליק על הפליי וליהנות מהסרטון שהכנתי:



יום הולדת באיטליה
הטיול שלנו החל בשבוע שבו פברואר נגמר ומרץ התחיל. ארזנו את הפקלאות, וטסנו אל עבר ארץ המגף. יחסית לשנים שעברו, החגיגות הפעם נחגגו באיחור. מאוד שמחתי, כי קיוותי שמזג האוויר ישתפר ויהיה לטובתנו.

כשנחתנו בשדה התעופה מרקו פולו, ההתרגשות כבר היתה בשיאה. לאחר שאספנו את המזוודות, שמנו פעמנו לכיוון המוניות, כדי להגיע למלון שבמרכז העיר. אלא שהפעם לא היה מדובר בעוד שאטל, אלא במעין אוטובוס-סירת מנוע (הקו הכתום של חברת alilaguna). איתנו עלו על הסירה עוד כ- 20 אנשים, והתחלנו לשוט. הסירה עצרה בכמה וכמה תחנות, ממש כמו אוטובוס / רכבת. אני זוכרת שזה היה בעינינו מאוד מוזר, אך בו זמנית גם משעשע. בדרך ראינו את חיי העירוניים: איך ישנן סירות לכל מטרה: איסוף זבל, העברת חבילות בדואר, ספינת מכבי-אש ואמבולנס ועוד ועוד...


המלון שלנו
המלון שלנו Best Western Hotel Ala היה במרחק הליכה מהתחנה שבה השאטל הוריד אותנו. למרות שמדובר במלון 2 כוכבים, הוא היה נראה טוב מבפנים, עם חדר נעים ונקי, מטבח נעים, המציע ארוחת בוקר קונטיננטלית וממש לידו יש מסעדה נחמדה, שבה אכלנו מדי פעם ארוחת צהריים או ערב.

המלון שלנו היה גם במרחק הליכה קצר מלב העיר (כרבע שעה הליכה) - כיכר סן מרקו היפה, שהיא למעשה מרכז העניינים. למרות שהתכוונתי להקדיש זמן ייעודי כדי להסתובב בכיכר ולהתרשם מעוברי האורח המחופשים, לא יכולתי שלא לשלוף את המצלמה ולהתחיל לצלם כאחוזת דיבוק. המוזיקה, הצבעים, המבנים המפוארים, התחפושות, ניחוח האספרסו והקפוצ'ינו הנישאים באוויר, ומתערבבים עם ניחוחות של פסטה ופיצה, סחפו אותנו בקלות בעקבותיהם.


היו בכיכר מאות ואולי אלפים של תיירים ומקומיים. חלקם עם איפור או מסכה סמלית ואחרים עם תלבושות מפוארות ומושקעות. בכיכר סן מרקו (Piazza San Marco), שבה נמצאת גם בזיליקת סן מרקו (Basilica di San Marco) ומגדל הפעמון (Campanile di San Marco), היתה אווירה שמחה ושלווה, שהצליחה אפילו מעט להשכיח מלבנו את הקור העוטף.

לי זה הזכיר מעין שילוב של העדלאידע בפורים וערב יום העצמאות. הקרנבל לא היה ממש מאורגן, למעט מופעים אחדים שנקבעו מראש. פשוט אנשים שנכנסו לדמויות, ושנעמדו בפוזות, רק כדי שיצלמו אותם כל אחד "משוויץ" בתחפושות הייחודיות שלו, כאילו מתחרה עם זרים על תואר התחפושת היפה ביותר. שווה לצלם חלק מהדמויות על רקע מגדל השעון (Torre dell'Orologio), ארמון הדוג'ה (Palazzo Ducale) או בזיליקת סן ג'ורג'יו מאג'ורה (San Giorgio Maggiore), הנשקפת מעבר לגדת הגראנד קאנל (התעלה הגדולה), על אי קטן מול הכיכר.






מה כדאי לראות?
נעזרנו בסיורים קוליים שהורדנו בחינם מהאתר של ריק סטיבס כדי לערוך סיור בבזיליקה המהודרת שבכיכר, ולהכיר את האתרים ההיסטוריים שקרובים לסן מרקו. אני ממליצה בחום להוריד את הקבצים האלה, כיוון שסיור מודרך, מוסיף המון צבע ועניין לטיול הרגלי.

מעבר לכך, רכשנו גם כרטיסים לסיור מודרך באיים הקטנים שקרובים לונציה: בוראנו, מוראנו וטורצ'לו. 
את הסיור התחלנו באי מוראנו (Murano) שנמצא מצפון לוונציה וידוע בזכות תעשיית הזכוכית והויטראז'ים שבו. באי מוזיאון זכוכית (Museo Vetrario) שבו צפינו באמן ניפוח זכוכית איך הוא יוצר סוס דוקרטיבי. לאחר מכן נתנו לנו כחצי שעה להתסובב באי, ולבקר בחנויות רבות המוכרות מוצרי זכוכית יפים. באי יש גם מגדלור יפה.

לאחר מכן המשכנו לטורצ'לו (Torcello) 
- אי בעל סגנון פסטורלי-כפרי שהאטרקציות המרכזיות שבו הן הכנסיות. בסיום הסיור עצרנו באי בוראנו (Burano) - כפר דייגים קטן וציורי, הידוע בזכות תעשיית התחרה. באי מייצרים ומוכרים מוצרי תחרה שונים. בתחילת הביקור עצרנו בחנות שבה התרשמנו ממלאכת התפירה. האי גם ידוע בזכות הבתים הצבעוניים והססגוניים שבו. בשעות אחר הצהריים חזרנו אל כיכר סן מרקו.

רוצים לבקר בנשף מסכות? הכינו את הארנקים!
תוך כדי שיטוט בעיר, גילינו כי חלק מהמלונות בעיר עורכים נשפי מסכות מפוארים במחירים שערורייתיים. אל הנשף ניתן להגיע אך ורק בתחפושות שניתן להשכיר במחירים שערוריתיים לא פחות, בחנויות המתמחות בכך, אשר פזורות ברחבי העיר. אין ספק שהיתה זו יכולה חוויה מיוחדת במינה, אבל החלטנו לוותר, ולו רק כי הרגשתי קצת לא נעים מבובי. אהובי היקר, בקושי מוכן ללבוש מסכה או להשקיע בתחפושת לפורים, וגם אז - רק לאחר תחנונים שלי. לא יכולתי לבקש ממנו להתלבש כמו איש אצולה מהמאה ה- 16 ועוד לשלם על זה כ- 500 €....

איך מכינים מסכות או גונדולות?
סיור נוסף שנרשמנו אליו היה מעין סיור של "מאחורי הקלעים". להפתענו, ולהפתעת המדריכה, אנחנו היינו היחידים שנרשמנו באותו היום לסיור הזה. היא עשתה לנו סיור רגלי ארוך בין סמטאות העיר הקסומות, והכירה לנו מספר חנויות: חנות שבה מכינים מסכות מעיסת נייר (רובן בהשראת קומדיה דל-ארטה), ביקור באחד מתוך ארבעת בתי העסק שבהם עדיין מייצרים גונדולות, היכרות עם רוכלות מבוגרות שמכינות ושמוכרות מנורות נייר מיוחדות, מסעדות במחירים סבירים עם מנות אותנטיות ועוד כהנה וכהנה. בסיום הסיור עצרנו בדוכן כדי שאשים איפור סמלי לקראת טקס נעילת הקרנבל. 



לפתע - נשמעת אזעקה
קצת מלחיץ, חייבת לציין. אזעקה בונציה? התחלנו מלחמת עולם שלישית? האינסטינקט שלנו היה לחזור במהרה למלון. שאלנו בקבלה מה קורה, והסבירו לנו שבעצם שמענו אזעקה המזהירה מפני גאות - כלומר שמפלס המים עולה, והעיר הולכת להיות מוצפת. בשבילם זה עניין של מה בכך. העיר מוצפת והם ממשיכים בסדר היום שלהם - רק מחליפים את הנעליים במגפי-גומי שמגיעים עד לברכיים או אפילו לירכיים.

התבשרנו שכאורחי המלון אנחנו יכולים להשאיל מגפי גומי בחינם. כמובן ששמחנו על כך, השארנו את נעלי הספורט במלון והחלפנו ללוק רפתני משהו. 
בעודנו חוזרים לפיאצת סן מרקו, כבר ראינו את המדרכות מוצפות, מראות אליהם אנחנו מורגלים מהארץ - לאחר הגשם הראשון. בנוסף, שמנו לב שפתאום צצו רוכלי מגפיים כפטריות שלאחר הגשם, מנסים למכור לתיירים מסכנים מגפיים בסכומים של כ- 30€. איזה מזל שחשבנו לגשת למלון....




מחכים לטקס הסיום של הקרנבל
הסיטואציה היתה הזויה. אנחנו יושבים בכיכר המוצפת, שלווים ורגועים, מפלס המים אט-אט עולה, אבל לנו זה לא אכפת. לנו יש מגפיים. בינתיים על הבמה - תחרות תחפושות, כל אחת צבעונית, נהדרת ומושקעת יותר מהשנייה.

אירועי הקרנבל נחתמים במעין טקס שנקרא Svolo del Leon: ממגדל הפעמונים מגיח לו אט-אט דגל ענקי שעליו מצויר סמל העיר - אריות בצבע אדום וכתום. הדגל מחליק באיטיות רבה מראש המגדל ועד למרכז העניינים - האמפי המאולתר שבו יושב/עומד הקהל הצופה בתחרות המסכה הטובה ביותר ולאחר מכן בטקס בחירת המריה היפה ביותר של ונציה, בהשתתפותן של 12 עלמות חן. חשוב לומר שכאשר אנחנו היינו שם, 98% מההתרחשויות היו באיטלקית בלבד, כך שלא באמת היה ניתן להבין מהי בדיוק מהות התחרות ו/או הקריטריונים שצריך לעמוד בהם על מנת לזכות בתואר הנכסף...





קופצים לפירנצה
קל מאוד להגיע מונציה לערים אחרות באיטליה. מהמלון ניתן לקחת ופארטו לתחנת הרכבת סנטה-לוסיה, ולקנות במקום כרטיסים לכל יעד שאתם רוצים. לחלופין, אפשר להזמין כרטיסים מראש באינטרנט, כמו שאנחנו עשינו.

אל בירת חבל טוסקנה, אשר נחשבת לאחת הערים היפות ביות באיטליה, שלא לומר בכל העולם כולו, הגענו לאחר נסיעה של כשעתיים ברכבת. היופי המרהיב של העיר גרם לי לשלוף את המצלמה, לצלם מספר תמונות בודדות, ואז לגלות שהסוללה עומדת להיגמר. רק אז למדתי לקח חשוב - לקנות עוד סוללה ולוודא שהיא טעונה ו/או להטעין בלילה את הסוללה הקיימת. פרפורי החיים של המצלמה כל כך ביאסו אותי, ואפשר לראות את זה בתמונות. גם מזג האוויר נהיה קודר ואפלולי, מה שרק החמיר את המצב.

את קתדרלת הדואמו (Duomo) המקסימה, הספקתי לצלם מכמה זוויות. ללא ספק מדובר בפלא ארכיטקטוני מרשים. כחובבת טיולים הצטיידתי בגליון של "מסע אחר" או של מגזין תיירות אחר שאיני זוכרת את שמו, כדי להעביר את הזמן בטיסות ובנסיעות המרובות. לשמחתי, נתקלתי בכתבה מעמיקה ומושקעת ביותר שסיפרה לפרטי פרטים איך יצרו את הקתדרלה, ומאחוריה מסתתרים לא מעט סיפורים מעניינים, חלקם אפילו משעשעים למדי.




גם בפירנצה נעזרנו במדריך הקולי של ריק סטיב, שלקח אותנו לסיור דרך בית הטבילה (Battistero) עם דלתות הברונזה שהיה בשיפוצים, מגדל הפעמונים - הקמפנילה (Campanile) שמצופה בלוחות שיש מרהיבים, כנסיית אורסנמיקלה (Orsanmichele & Museo di Orsanmichele) העטופה ביצירות אומנות מפוסלות בדקדקנות ועד לכיכר הרפובליקה (Piazza della Repubblica) שבה התיישבנו לאכול גלידה. 

משם המשכנו לכיכר סניורה (Piazza della Signoria) ולארמון העתיק (Palazzo Vecchio). בכיכר סניורה קיימים לא מעט דוכני תיירים אשר משווקים באופן אובססיבי את דמותו של פינוקיו, שמסתבר שהוא פרטי עטו של קרלו קולודי, יליד ויקיר העיר, ולכן הדמות הזו מאוד נפוצה פה.  בצדה הדרומי של הכיכר, תחת 3 קשתות עצומות, באזור שמכונה לוג'יה דיי לאנצי (Loggia dei Lanzi), יש מעין גלרייה פתוחה של פסלים, המפורסמים בהם כוללים את "פרסאוס" הלוא הוא אל הים של צ'ליני (Cellini), "חטיפת הסבינות" של ג'אמבולוניה (Giambologna) וכמובן ההעתק של הפסל דויד של מיכאלאנג'לו (המקורי נמצא בגלריית האקדמיה שבפירנצה).

לאחר מנוחה קצרה, חזרנו לגלריית אופיצי וערכנו גם שם סיור קולי של ריק סטיב, שמסביר על 10 יצירות האומנות החשובות ביותר שיש במוזיאון. בהחלט סיור מעניין וממצה, כמו כל הסיורים הקוליים שלו. משם עלינו על הגשר העתיק פונטה ווקיו (Ponte Vecchio), העמוס רוכלים ואומני רחוב, והמשכנו לעבר ארמון פיטי (Palazzo Pitti) כדי לסייר בגני בובולי (Giardino di Boboli).

לא הרבה תיירים מגיעים עד לשם, וחבל, כי לדעתי מדובר בגנים מאוד יפים, שבהחלט שווים את האקסטרה מאמץ. מעבר לזה שהם משקיפים לעבר נוף קתדרלת הדואמו, יש שם גם פסלים יפים, סמטאות טבע ציוריות וסימטריות למופת (שקצת הזכירו לי את ארמון ורסאי בצרפת), שיחים מפוסלים ובקיצור - חגיגה לעיניים.




ורונה לאוהבים
הנסיעה לורונה ברכבת מונציה אורכת קצת פחות משעה. נסיעה כה קצרה, אך מציאת המרכז התיירותי שלה היתה עבורנו משימה מורכבת. אני לא יודעת מה גרם לכך - המחסור בשילוט, העייפות של סוף הטיול או משהו אחר. אבל במשך כשעה וקצת התברברנו בדרך, עד שלבסוף - זה קרה והגענו אל לב לבה של העיר, אל כיכר ברה כיכר (Piazza Brà). נכנסנו דרך השערים הגדולים אל הכיכר, האזור העתיק של העיר, שבו לפי הסיפור של ויליאם שייקספיר אירע סיפורם הטראגי של רומיאו ויוליה. השער מסמל את היציאה של רומיאו אל הגלות, בזמן שהוא אומר א המילים המפורסמות החקוקות על הקיר:
"There is no world without Verona walls,
But purgatory, torture, hell itself.
Hence-banished is banish'd from the world,
And world's exile is death."





התחלנו את דרכנו במסלול: הצטלמנו על רקע הארנה המקומית (Arena di Verona), הנחשבת לשלישית בגודלה בעולם, עברנו דרך מדרחוב Mazzini שמוקף בבתים עתיקים, רשתות מוכרות יותר ופחות של חנויות ומסעדות, עד שהגענו להצטלבות עם רחוב Cappello - מעין צומת T שבה פנייה ימינה מובילה היישר לפסל המפורסם ולביתה של יוליה (Casa di Giulietta) ופניה שמאלה מובילה לכיכר ארבה (Piazza dell'Erbe) השוקקת ועמוסת המזכרות וכיכר סיניורי (Piazza dei Signori) שמוקפת בארמונות ובבתים עתיקים. החלטנו קודם כל לפנות ימינה.

האגדה אומרת שאם תחזיק בשד הימני של הפסל של יוליה, תזכה במזל טוב ובאהבה לכל ימי חייך. מסתבר שכל כך הרבה תייריים חפנו את החזה של הפסל של יוליה, עד כדי כך שהיה צריך לשלוח אותו לשחזור. לכן, כשהגענו לשם היה רק פסל קטן וסמלי, שמסמל את מקומו של הפסל המקורי. במקום יש גם קיר שעליו מלא מנעולים צבעוניים, המסמלים את אהבתם הנצחית של הזוגות שהגיעו לכאן. על קיר אחר, אנשים אחרים החליטו לשתף בסיפור האהבה הפרטי שלהם ולבקש את עזרתה של יוליה במימושה. את הקיר מסתבר שצובעים פעמיים בשנה - ביום הולדתה המשוער של יוליה (19/9) ובחג האהבה הנוצרי (ולנטיין דיי), על מנת לאפשר לאנשים נוספים לכתוב את אשר על לבם. אנחנו לא כתבנו כלום ואף לא תלינו מנעול. אפשרות אחרת היא לשלוח מכתבים אונליין ליוליה, בתוך המוזיאון. ממש כמו בסרט "מכתבים לג'ולייט", קיים צוות שתפקידו לענות על הפניות המתקבלות. מלבד שליחת מכתבים באופן מקוון, במוזיאון מוצגים פריטי אומנות בודדים וקיימת גישה למרפסת, שבה אפשר להעמיד פנים שאתם יוליה מצועפת עיניים, כפי שאני מדגימה באחת התמונות :)




מביתה של יוליה חזרנו אחורה והמשכנו לפניה השמאלית. חלפנו על פני כיכר ארבה וסיניורי, והמשכנו לכיוון הקסלווקיו (Castelvecchio) - מעין טירה שסמל ההכר שלה הוא הלבנים האדומות שמהן היא בנויה, אשר יוצרות מראה מרשים ויפיפה. אומרים שבתוך המבנה עצמו יש מוזיאון אומנות, אבל אנחנו העדפנו להקיף את המבנה, להשקיף על הנוף הנשקף מהנהר שלצדו ופשוט וליהנות מהרגע. את סיום הסיור שלנו בעקבות אהבתם של יוליה ורומיאו חתמנו בקברה של יוליה. במקום יש פינת חמד קטנה ויפה עם ציטוטים מתוך המחזה, וכמה פסלים נחמדים. 


וכך הסתיים לו הסיור שלנו בורונה. חזרנו לונציה, ארזנו את המזוודות וב- 4 בבוקר כבר היינו בשדה התעופה בדרך חזרה לישראל. אין ספק שהיתה זו חוויה מיוחדת ואחרת. אני מקווה לחזור שוב לאיטליה, אבל הפעם לבקר בפיזה, ברומא ובוותיקן. מקווה שזה ייצא בקרוב.

לסיום - טיפ שיחסוך לכם כסף על המלון והטיסות:
את המלון הזמנתי דרך BOOKING באמצעות קאשבק הישראלית. חברת קאשבק נותנת החזרים כספיים אם רוכשים דרכה בכל מיני אתרים. יש אפשרות לרכוש בבוקינג גם דרך ebates האמריקאית, אבל אז ההחזר הכספי הוא רק 2% משווי העסקה (אלא אם כן יש קופון ספציפי שנותן עוד הנחה). האתר ebates וגם קאשבק מאפשרים ליהנות מהחזרים כספיים על טיסות דרך expedia ואפילו באל על או דרך גרופון, אז שווה להרשם ולקבל סכומים נאים בחזרה.
אם יש משהו ששכחתי לציין או שיש לכם לגביו שאלות, אל תהססו לכתוב לי בתגובות. אני מבטיחה להשתדל ולענות לכולם :)

No comments