פוסטיול - יום 2: סן פרנסיסקו של ההיפים והביטניקים


"אם אתם נוסעים לסן פרנסיסקו, אתם חייבים לשזור פרחים בשיערכם", ואכן כך התחלנו את יומינו השני בעיר. נרשמנו מראש לסיור ב- The Magic Bus, דרך האתר Expedia (שגם הוא משתתף בתוכניות הקאשבק של איבייטס). מחיר הסיור קצת יקר כ- 53 $ לאדם, אבל בעיניי, היה שווה כל סנט, כיוון שמבחינתי הוא היה אחד הדברים שהכי אהבתי בסן פרנסיסקו.

מקום המפגש, ממש מול מייסיס שביוניון סקוור, ברח' גירי 280. אין שילוט או הכוונה במקום עצמו, אלא רק דרך האתר ידענו שזה שם. קצת חששנו שאנחנו לא נמצאים במקום הנכון, מאחר ומה שכן היה באותו מקום זה שילוט מאוד ברור ואנשי מכירות מאוד אגרסיביים שכיוונו אותנו לרכוש את הסיור שהם מציעים באוטובוס התיירים הסטנדרטי. אלא שכאמור, אנחנו רכשנו כרטיסים, ואנחנו מתכוונים להשתמש בהם.

הסיור שבו השתתפנו הוא נדיר, תרתי משמע. הוא מוצע רק פעמיים בימי שישי ושבת, ונתקלתי בו ממש במקרה באינטרנט ולא דרך חוברת פירסומים או משהו דומה. ב- 10:30 בדיוק הגיעה בחורה מתוקה, שהיגה את עצמה בשם"גשם עדין" (סרין ריין) והיתה לבושה כמיטב מסורת ההיפים, ובירכה אותנו לשלום. אכן, נראה כי המסע בזמן לעבר שנות ה- 60 התחיל כבר ברגע זה. פתאום אוטובוס צבעוני הגיח לפתח משום מקום, וזכה לתשומת לב והתעניינו רבה על-ידי אנשים שרצו לעלות עליו גם הם, אלא שכל 20 המקומות כבר נמכרו מראש לסיור הנוכחי.

"האם אתם מוכן לחקור את סן פרנסיסקו המהפכנית של שנות ה- 60 ולחוות את הקיץ האגדי של אהבה?", שאלה אותנו סרין ריין לאחר שהתיישבנו במג'יק באס. "ברור שכן!", כולם הגיבו בהתלהבות. הנהג, שהיה לבוש גם הוא בסגנון סיקסטיזי מגניב, יצא לדרך וברקע החלו להתנגן להם שירי רוק קלאסיים. סרין חילקה לנו פרחים שנוכל לשזור בשערינו, והסבירה על משמשעות השם שלה, וביקשה מאיתנו שכל אחד יחשוב על שם היפי בשביל עמנו. אנחנו חשבתי על eternal sunshine, מה דעתכם? :)

בהתחלה עברנו דרך צ'ינה טאון, הרובע הסיני של סן פרנסיסקו, שעל פניו לא ברור איך הוא קשור לעניין. האזור הזה בסן פרנסיסקו הוא האזור שבו יש את ריכוז הסינים הגדול ביותר בארצות הברית, ומפה האמריקאים קיבלו חשיפה לפילוסופיות של המזרח הרחוק, והושפעו ממנה מאוד.

משם המשכנו לרובע האיטלקי של העיר, נורת' ביץ', שכונה שבה ניתן לראות את חנות הספרים "city lights", ובית הקפה Vesuvio - שני אלה היוו מוקד לשינוי החברתי העמוק של סן פרנסיסקו ושימשו כמקום עלייה לביטניקים כמו ג'ק קרואק ואלן גינזבורג.

במהלך הנסיעה, סן פרנסיסקו המודרנית משתלבת היטב עם סיפורי העבר שאליהם התוודענו במהלך הנסיעה. מדי פעם המדריכה הורידה מסכים על החלונות והקרינה לנו כל מיני ראיונות וקטעים מהחדשו של פעם. דיברו על נושאים מעניינים כמו ההפרדה בין שחורים ללבנים באוטובוסים, החיים בקומונות, מוזיקה,  מלחמות ושלום...

עברנו דרך הרובע הפיננסי וצרחנו לעבר אנשים שינוסו ושיברחו כי הקפיטליזם יפגע בהם, לצלילי לד זפלין ששרו את "another brick in the wall" (שזה שיר שבכלל יצא ב- 79, אבל בהחלט שיקף את הפואנטה, אז התלהבתי והתעלמתי מהעובדה הזו), ועל המסכים הקרינו קטעים מתוך הסרט המדהים "מטרופליס" מ- 1927. הפצנו אהבה והפרחנו בועות סבון על העוברים והשבים, במטרה לשחרר אותם מהמציאות העגומה, האומללה והאפורה שבה הם חיים. אכן היה עצוב מאוד לראות את האנשים המעונבים והמחויטים ממהרים לעבודתם בגורדי השחקים, ועוד יותר היה קשה לחלוף על פני סוכנות רכבי הונדה שבשנות ה- 60 שימשה כאולם קונצרטים מפורסם שבו הופיעו אנשים כמו קרלוס סנטנה וג'ניס ג'ופלין, עוד כשהיו אנונימיים.

"תכף תפיסת הזמן שלכם מתחילה להשתנות," הכריזה סרין, "אנחנו עוזבים את הרובע הפיננסי ונכנסים להייט אשברי!" על המסכים הקרינו קטעים של מעבורת שעומדת להמריא וספרו לאחור, "גם אנחנו עומדים להמריא," סרין סיפרה בהתלהבות, "אנחנו נחצה את האטמוספירה וננחת על הירח! זה בסדר, האוטובוס שלנו עטוף בסלוטייפ! שום דבר לא יתפרק בדרך! אנחנו עושים את זה - אנחנו ממריאים! אנחנו משאירים את כל האסונות מאחורינו, כל המלחמות, הייאוש... אנחנו נקבל פרפסקטיבה אחרת החיים. נרחיב את המודעות שלנו!" האוטובוס, לא ברור איך, אבל באמת הרגיש לרגע כאילו הוא באמת ממריא. "לא היו חגורות בטיחות ב- 1967", סרין מזכירה לנו, "תראו כמה נפלא ומדהים זה פשוט לברוח מהכול, להתרחק מהכול..."

שמענו את השיחה בין האסטרנאוטים למרכז נאס"א ביוסטון, איך הם מתארים את הנוף בחלל, מעבר לחלון. ראינו את התמונה הראשונה שצילמו את כדור הארץ מהחלל, ושפירסמו בעיתונים - כדור הארץ נראה קטנטן ומוקף על ידי החלל השחור: כמה קטן הוא כדור הארץ, כמה יפה ושביר. האנשים ראו את הדברים שהם רגילים אליהם באופן שונה ואחר - הכוכבים, טיפות של גשם, העננים. כמה קטנים אנחנו...

לאחר מכן, עשינו את דרכנו לצומת הייט-אשברי, שמסמנת את הכניסה הרובע הצבעוני והשמח שבו היו חיות המון קומונות. מהצומת הידועה הזו, התחיל האירוע שסימן את מה שנקרא "הקיץ של האהבה". סרין החליטה שזה הזמן המתאים לחלק לנו סוכריות מנטה. "אני מציעה לכם לקחת רק אחד", היא אומרת, "טוב, אתם יכולים לקחת כמה שאתם רק רוצים, אבל אני מציעה לכם להתחיל רק עם אחד, לבדוק איך זה גורם לכם להרגיש... חלק מהאנשים מרגישים מבולבלים בהתחלה, המוח מאט, אתם מתחילים לראות את העננים בשמיים בצבע אדום, איזה צבעים יפים! חלקכם אולי יראו ארנבים לבנים. קחו את זה בקלות. אני כאן להדריך אתכם ולעזור לכם. כל חוויה שאתם מרגישים וחשים - זה נכון עבורכם". היא נתנה לנו לדמיין כאילו מדובר ב- LSD, הסם שסביבו נערכו טקסים רבים, ונצרך בכמויות במהלך פסטיבל וודסטוק ובכלל במהלך שנות ה- 60. היא הוציאה פרח ענקי מפלסטיק ושאלה "מישהו רוצה עוד פרח לשזור בשיער?".

אחרי קליפים פסיכודליים שהוקרנו, סופסוף עשינו את זה והגענו ללב רובע הייט אשבורי. במקום בתים ויקטוראיניים מקסימים במגוון צבעים, ואחד מהם - הבית של להקת ג'פרסון איירפליין. הדרך הובילה אותנו לגולדן גייט פארק - אחד הפארקים העירוניים הגדולים בארה"ב, שבו בשנות ה- 60 נערך לראשונה פסטיבל בני האדם ויום כדור הארץ, פסטיבלים שניבאו במובן מסוים את פסטיבל וודסטוק. הפסטיבלים האלה גרמו להיפים להבין ולגלות שיש עוד הרבה אנשים שחושבים כמוהם, והנה הם כאן, איתם ביחד, מאוחדים בשלווה ובאהבה עשרות אלפי אנשים שהיו עייפים ממלחמות וצמאים לשינוי, לשלום ולאהבה.

לאחר מכן עשינו הפסקה קצרה בפארק היפה, ליד ה- Conservatory of Flowers ולנשום אוויר צח. לאחר מכן, שבנו לאוטובוס בכוחות מחודשים והמשכנו את המסע לצלילי השיר אוקווריוס מהמחזמר שיער, שאני כל כך אוהבת.




דיברנו על המצאת הגלולה, ועל כמה שהיא תרמה למהפכה המינית ולשחרור האישה: "לא צריך להיות לדאוג מפני היריון לא רצוי," מספרת בחורה באחד הראיונות האותנטיים שצולמו בשנות ה- 60, "לא חייבים להיות נשואים. אפשר לעשות סקס עם כל אחד, ללא רגשות אשם".

דיברנו על מזג האוויר הנפלא של קליפורניה. שתרם לתחושת האופוריה הנעימה, שנראה שההיפים משדרים. נסענו לנו בין רחובות העיר לצלילי שירים גרוביים כמו קליפורניה דרימינג ואחרים. "שכחתי להגיד לכם משהו," נזכרת לפתע סרין, "בסיום הסיור שלנו היום, כולנו, כל חברי השבט, נעבור לנו לגור ביחד באחד הבתים פה. הבעיה היחידה היא שאני לא ממש זוכרת איפה הבית שלנו. ואתם?" לאחר מכן היא הסבירה לנו על הבתים בסביבה: לא היו שם רק ויקטוראיניים, אלא גם בתים בסגנון "המלכה אן", בתים איטלקים ואפילו בתים שניתן להזמין מתוך הקטלוג של סירס ועוד.

הסיור הסתיים, לדעתי בטון מעט צורם: התמימות נגוזה לשמע יריות האקדח: ג'ון קנדי, מלקולם X, מרטין לותר קינג ושני עשורים מאוחר יותר גם הארווי מילק - פוליטקאי שנלחם למען זכויות הקהילה הלהטב"ית ונבחר לכהן כחבר במועצת העיר של סן פרנסיסקו. היה ניסיון של למתן את הסיום העכור של הסיור, ולנסות ולהזכיר את התרומה האדירה של ילדי הפרחים לתרבות: הרעיונות שלהם לא נעלה כליל, אלא חלחלו עמוק לתודעה והשפיעו באופן משמעותי על העולם המערבי בתפיסתו כלפי הליברליזם ובכלל.

לאחר ארוחה באחת המסעדות באזור שבו ירדנו מהאוטובוס, המשכנו לעבר האטרקציות הידועות של העיר. המקום הראשון שרצינו לראות היה מוזיאון הקרוניות החינמי. רצינו לנסוע אליו בקרונית, אבל התור היה ארוך, ההמתנה לקרונית גזלה לא מעט זמן ולכן החלטנו ללכת ברגל. לי זה היה מאוד קשה - עליות תלולות וחדות לאנשים שהם לא בכושר - זו בעיה וכל זאת בשביל מה? בשביל מוזיאון לא ממש מעניין.

אבל זה היה כלום לעומת ההליכה לרחוב לומברד - הרחוב המפותל בעולם. עד היום אני לא יודעת איך החזקנו מעמד בעליות הנוראיות האלה. אבל לצערי, בעיקר זה והתמונות שצילמתי - הם הזיכרון שלי מהמקומות האלה, שאין בהם ממש מה לעשות, חוץ מלצלם ולהצטלם.




משם המשכנו לעבר רציף הדייגים, טיילנו לאורך המזח שבו נמצאות הספינות העתיקות, מרוב עייפות החלטנו לדלג על מאפיית באודין ברחוב ג'פרסון, כי ידענו שיש עוד אחת בנמל 39. אם חשוב לכם לראות בחלון הגדול את הלחמים המיוחדים של המאפייה - אלה שהם אופים בצורה של סרטנים, תנינים וחיות אחרות - אל תעשו את אותה הטעות, כי בזו שבנמל לא הצלחנו לראות לחמים כאלה. עברנו במהרה דרך המוזיאון המכני, אבל גם זה לא היה כזה מעניין, אז תוך דקות בודדות החלטנו להמשיך הלאה. לאורך כל הדרך לנמל 39 עוברים דרך דוכנים שמציעים מגוון מנות העשויות מסרטנים ו/או פירות ים ודגים. לא אהבתי את הריחות והמראות.

ב- pier 39 מצב הרוח השתפר. המקום היה מקושט בחינניות ונעים. היה מאוד נחמד לעמוד על המזח, להשקיף על קו החוף של סן פרנסיסקו מצד אחד ומצד שני להתבונן בכלבי הים ששוכבים ומנמנמים להם, נותנים לקרני השמש ללטף אותם בעדינות. באופן שאולי ישמע לכם תמוה, אני גם מאוד אוהבת את השחפים השמנמנים שדאו להם בעצלתיים או סתם התהלכו להם על הדק.






לאחר שהתאוששנו מהדרך ל- Fisherman's Wharf, החלטנו שהגיע הזמן לעשות קצת שופינג ושנתפוס את קו F בשביל להגיע למרכז הקניות westfield שברחוב מרקט המפורסם. לדאובננו, כל מה שאומרים על התחבורה הציבורית בעיר נכון. למרות שיש אמצעי אלקטרוני שאומר מתי מגיע הקו הבא, הוא התעכב שוב ושוב, וכשהוא סופסוף הגיע, הוא היה כמעט מלא, ונאלצנו לעמוד כל הדרך - שהיתה משהו כמו חצי שעה נסיעה. לא נעים בכלל. הדבר היחידי שפיצה על עוגמת הנפש שלנו כתיירים תשושים, היתה עצם העובדה שהאוטובוסים עצמם מאוד יפים ומיוחדים.




לווסטפילד סנטר הגענו עם שרירים כואבים, אבל כחובבת מושבעת של Bath and Body Works, לא יכולתי לוותר על ביקור בחנות. ואכן, זה היה שווה את זה. הרגשתי שאני בגן עדן של ניחוחות: מדובר בחנות גדולה יחסית עם מבחר עצום של מוצרים. גם היא קושטה בצבעי סתיו שאני כל כך אוהבת, והיתה יחסית ריקה מאנשים.



 הייתי שם בערך חצי שעה רק כדי להריח ולהחליט מה אני אקנה בסייל הקרוב. לצערי, מרוב התלהבות לא שמתי לב שנתקלתי בנר מיוחד שאינו מוצע באתר, ולא רכשתי אותו, אבל אני בטוחה שהוא לא יחסר לי עם כל שאר הנרות שאזמין בקרוב.

ולסיום - כרגיל, סרטון קצר שמסכם את היום הזה:



>>> לשאר הפוסטים שלי המוקדשים לטיול שלי בסן פרנסיסקו

No comments