פוסטיול - יום 3: כביש 1 - השביל הזה מתחיל כאן...




כביש 101, המוכר גם בתור כביש מס' 1, קוטף אינספור תארים מפרגנים כשהמוביל ביניהם הוא הדרך היפה ביותר בארצות הברית או לפחות של החוף המערבי. מאחר והטיול שלנו התמקד באזור זה, החלטתי שאנחנו חייבים לעשות את הדרך הזו. אלא שלי אין רישיון ובובי לא אוהב ממש לנהוג, בטח שלא במדינה זרה, ולכן החלטתי להירשם לסיור מאורגן דרך חברת Grayline. הסיור כלל איסוף והחזרה למלון וזה היה בדיוק מה שחיפשתי, גם אם הוא עלה קצת יקר.

האיסוף מהמלון, כלל נסיעה ברחבי העיר כשהנהג נותן לנו הסבר כללי על רחבי העיר וממליץ על כמה מקומות בילוי - ביניהם אגב מסעדה שכולה מאכלים המבוססים על שום, ואפילו גלידה בטעם שום שנקראת The Stinking Rose.

הוביל אותנו למרכז המבקרים של החברה, משם יצאו סיורים לכל מיני מקומות, ולא רק למונטריי ולכרמל. המבטא הכבד של האנשים גרם לי ולבובי להרגיש קצת אבודים בהתחלה, אבל לזכותה של החברה נאמר שגם למי שבכלל לא מבין אנגלית קל למצוא את האוטובוס שלו - מאחר והם מחלקים מעין כרטיסים בצבעים שונים ועל כל אוטובוס מופיע הצבע של הכרטיס וכתוב היעד.

אנחנו קיבלנו נהג שבאמת ניסה להיות אדיב, סבלני ונחמד. מסתבר אגב שבארצות הברית הנהגים הם גם המדריכים, שניים במחיר אחד. העניין הוא שמאוד רציתי לשמוע את ההסברים ולהבין מה הוא אומר, אבל באיזשהו שלב ויתרתי, וגם בובי. התמקדנו בעיקר בלהביט על הנוף המרהיב. משך הסיור היה אמור להיות כ- 11 שעות ועד השעה 20:00 היינו אמורים כבר להגיע למלון. הגענו רק ב- 22:00 בגלל שהיו פקקים משמעותיים, ואין ספק שזו היתה נסיעה לא פשוטה. מצד שני - בגלל שלא אנחנו נהגנו, יכולנו לנמנם קצת באוטובוס.

כשיצאנו מסן פרנסיסקו, חלפנו על פני דרך מאוד מעורפלת, כזו שמזכירה סרטי אימה. הרגשתי כאילו יש כאן איזה מעבר לארץ מהאגדות, קצת כמו הטורדנדו שלקח את דורותי לארץ עוץ. כשהערפל התפזר, נסענו דרך אזורים כפריים שנושקים לקו המים. הדרך עוברת דרך מפרצי חול, צוקים וסלעים יפהפים, עצים מוכרים ופחות מוכרים, שדות של תותים ומגדלורים רומנטיים. אהבתי לראות החוות היפות לאורך הדרך, כל אחת מהן מלאה כל טוב, מעוצבת בסגנון קאנטרי, והדלעות הצהובות-כתומות היו רבות מספור. סוסים, נוף יפיפה ובלתי נגמר, שאילו רק יכולתי, הייתי שמחה לעשות עצירה, לצלם ולהצטלם, לגעת ולהריח. נראה שמה שעבורי נראה כמו סצינה מתוך סרט, לאמריקאים זה הכי מובן מאליו.
כל כך קיוותי שלא רק נעבור דרך סנטה קרוז, אלא שגם נעצור שם, נבקר במוזיאון גולשי הגלים, נבקר בלונה הפארק הקטן, נתאוורר ונמשיך דרכנו. אבל את סנטה קרוז יכולתי לראות רק דרך החלון, ולהמשיך לחלום עליה. בדרך עצרנו באיזה חוף עם נוף שנראה כאילו נלקח מתוך איזשהי גלויה. עם המוני שחפים מדהימים שלא יכולתי להפסיק לצלם.


אחרי זמן מה גם במקרה הנהג הבחין באגם קטן שבו שוחה לה להנאתה על גבה לוטרה חמודה. הוא החליט לעצור ולתת לנו 5 דקות כדי לרדת ולצלם את הלוטרה. לאחר מכן המשכנו לתחנת רענון שבה אכלנו ארוחת צהריים קלה, כל אחד ומה שהתחשק לו. אנחנו בחרנו בקפה ומאפה.




משם המשכנו לדרכנו אל עבר מונטריי, עיירת קיט השוכנת ממש בקצהו הדרומי של המפרץ שהוא השמורה הימית הגדולה ביותר בארצות הברית, שבה חיים לווייתנים, דולפינים, כרישים, תמנונים, אריות ים, לוטרות, פילי ים, סרטנים ועופות ים - שאת רובם ניתן לראות בעיקר באקווריום או בשיט לוויתנים. אלא שלשיט לא היה זמן, ואווריומים ראינו כל כך הרבה פעמים, שהעדפנו פשוט לשוטט ברחובות ולאכול ארוחת צהריים. בחרנו במסעדה בריטית שנקראית קופר, שם אכלנו המבורגר וצ'יפס שהיו לא רעים.

הרחוב התיירותי והראשי ככל הנראה של העיר מונטריי נקרא "סמטת השימורים" או באנגלית - קאנרי רו. לפי מה שהבנתי זהו אזור מאוד מוכר לאמריקאים בזכות הסופר ג'ון סטיינבק, שתיאר את תעשיית שימורי הסרדינים ששיגשגה באוזר עד לפני כמה עשורים טובים. אלא שהאזור הפך למעין מלכודת תיירים משעממת לטעמי, ובהחלט ניתן לוותר אם הזמן דוחק בכם.

לאחר ארוחת הצהריים צעדנו לאורך הטיילת, הבטנו בחנויות  עד שקבוצת תיירים שהתקבצה לה מאחוריי האקווריום המקומי, הסבה את תשומת לבנו. מסתבר שגם פה ניתן לראות כלבי ים תופסים תנומה על סלעי האוקיינוס, כאילו מנסים להינצל מהגאות ההולכת ומתקרבת.


בשעה 14:00, כפי שקבענו עם הקבוצה, שבנו לאוטובוס והמשכנו אל עבר דרך שנקראית ה- 17 מייל - כביש לולאה המחבר בין מונטריי לעיירה כרמל הסמוכה. על קו החוף, באמצע שום מקום, אנחנו עוברים דרך אחוזות פאר מעוררות קנאה, ולא מפספסים תצפית על מגרשי הגולף היוקרתיים של פבל ביץ', שבדיוק אחד המיליונרים מתאמן בו. 




בדרך אנחנו פוגשים בעופרים זריזים, ועוד מגדלור יפה מנצנץ לו באופק.



אנחנו עוצרים באי הציפורים וגם בתחנה של הברוש הבודד - שכבר קיים לו 250 שנה, ונראה שהוא לא באמת בודד, כי כל הזמן יש סביבו תיירים.





משם המשכנו לכרמל, העיירה הציורית שהיא מעוז אנשי הבוהמה ואחת העשירות בארה"ב ובכלל. בתכלס, שוב הזמן דחק בנו. היינו עדיין עייפים מהגבעות של סן פרנסיסקו, וכל שהספקנו לעשות זה לטייל ברחוב הראשי, לעצור בבית קפה עם עוגיות מקושטות ושוב מצאנו את עצמנו על האוטובוס.




לא ברור אם הנסיעה היתה ארוכה ומתישה, או שפשוט היינו עייפים מהימים הקודמים שבילינו בסן פרנסיסקו. למרות שמדי פעם האוטובוס עצר בתחנות התרעננות, אנחנו החלטנו שאנחנו נשארים באוטובוס ולא יורדים. בדיעבד זה התגלה כטעות, במיוחד לאור העובדה שתיירים רבים שנסעו איתנו לפתע חזרו מאחת התחנות עמוסים בשקיות ממתקים בניחוח שום, ואני כל כך אוהבת שום! מסתבר שבאחת התחנות היתה חנות המפעל של חוות שום מקומית שמייצרת בין היתר גם חטיפים בסגנון הזה. 

בתחילת היום הנהג התבדח איתנו שבטח נחזור בסביבות חצות הביתה, וכל הזמן הקפיד להגיד לנו שהוא משתעשע. אבל כשנכסנו לפקקים בחזור, הוא כבר היה פחות משועשע והרבה יותר לחוץ.

בסופו של דבר, לדעתי הטיול הזה היה מדי ארוך ומעיק, יקר ולא מספק. הייתי ממליצה לבחון אופציה אחרת של טיולים בעיר ומחוצה לה, כמו למשל לנהוג בכוחות עצמכם ולהקדיש למסע הזה יותר מיום אחד.

וכהרגלי בקודש - סרטון. אבל אחריו, אל תלכו לשום מקום - יש שם אטרקציה מעניינת שלא כדאי לפספס...



היום הרביעי בסן פרנסיסקו - חלק 1: גן התה היפני

בסרטון אפשר לראות גם תמונות מהיום הרביעי של בסן פרנסיסקו, שבו ביקרנו בגן התה היפני (Japanese Tea Garden) שבגולדן גייט הפארק, אחד הפארקים הגדולים בעולם. הוא אפילו עוקף בסיבוב מבחינת הגודל שלו את הסנטרל פארק שבניו יורק. למרות שמו, חשוב לדעת שהפארק לא נמצא קרוב לגשר הזהב, אלא יותר בתוך העיר, ליד השכונות הייט אשבורי וקסטרו.

בפארק למיטב הבנתי יש הרבה מקומות יפים ששווה להעכב עליהם, אבל אנחנו החלטנו להתרכז בביקור בגן התה היפני, שנחשב לאחד המקומות הכי מרשימים בפארק. 




אומרים שהדברים היפים והטובים בחיים הם בחינם, והאטרקציה הזו היא אכן מתאימה להגדרה הזו (לפחות בימי שני, רביעי ושישי, שבהם הכניסה למקום היא בחינם למי שמגיע לפני השעה 10:00 [הגן נפתח למבקרים בשעה 09:00]).

הגן היפני לא מאוד גדול, אבל בכל זאת מאוד שמחתי לגלות שיש גם סיור בחינם במקום, בשעה 09:30, כי אני מאמינה שלסיורים עם מדריך יש ערך מוסף וסיורים בסגנון הזה גם גורמים לך מספיק זמן כדי להתרשם מהמקום עד הסוף, ולא רק להסתובב במקום שנייה וחצי, לצלם וללכת. מה גם שבדרך כלל בסיורים מהסוג הזה, מי שמעוניין יכול להמשיך להסתובב בעצמו במקום ולספוג את הקולות והמראות.


בסיור, הניתן מטעם San Francisco City Guide, עוברים דרך כל המבנים המסקרנים: הפגודות, המקדש, גשר העץ התלול, המים הזורמים בבריכות עם דגי הקוי, פסל הבודהה, גני הזן המסותתים לפי עקרונות הפאנג שוואי ומפלי המים המפכפכים והקטנים. 




נשאלת שאלה מדוע בכלל יש גן תה יפני במקום כל כך מרכזי בסן פרנסיסקו? אז טוב ששאלתם. המדריכה סיפרה לנו שבשנת 1894 היה יריד גדול בסן פרנסיסקו - California Midwinter International Exposition of 1894, ובו הוקמו מספר ביתנים המציגים מקומות מכל מיני מקומות בעולם, ואחד מהם היה ביתן יפני, שזכה להתעניינות ולהצלחה רבה.

בעקבות אותו היריד, פנה 
מקוטו האגיווארה, גנן אמריקאי ממוצא יפני, אל האחראים על הפארק, והציע להם להפוך את אחת התצוגות הזמניות - לגן קבוע. ההצעה התקבלה, ובשנת 1895 נפתח הגן. האגיווארה שימש כגנן הראשי ומעצב הנוף עד למותו בשנת 1925. בשלב מאוחר יותר הוצב בפארק פסל הבודהה שכולו עשוי ברונזה ואף התווספה גינת הזן המיוחדת. פינת חמד זו נועדה בעצם להציג נוף מוקטן - שבילי החצץ מסמלים נהרות וימים, עצי הבונסאי מסמלים עצים גדולים ורחבי נוף, האבנים הקטנות מסמלות גבעות - וכל הנוף נועד להשרות שלווה ורוגע על המתבונן. אנחנו ניצלנו את הספסל שמול גינת הזן למדיטציה קלה :)
אחד המראות היפים של הגן הוא גשר הנזירים הבודהיסטים, שנקרא גם "גשר הירח" - גשר תלול ועגול, שאם מסתכלים עליו מנקודת מבט מסוימת, השתקפותו במים יוצרת עיגול שלם וסימטרי. האם יהיה לכם אומץ לטפס על הגשר? אני החלטתי לאתגר את עצמי, והצלחתי לעלות עליו!




המדריכה שלנו סיפרה לנו גם שהגן הזה אחראי גם להפצת עוגיות המזל היפניות (כן, כן! יפניות ולא סיניות!) - Fortune Cookies - בארה"ב (ומשם, לשאר העולם): לאחר פתיחת בית התה בגן, היו מגישים בו תה ירוק לבאים, ויחד עם התה - נתנו עוגיית מזל קטנה. עוגיות המזל היו קיימות ביפן, והאגיווארה ייבא את הרעיון לארה"ב. ביחד עם מאפייה יפנית סמוכה, הוא הצליח להתאים את טעם העוגיות לחך האמריקאי, ומאז הן הפכו להצלחה.

לאחר ביקור בגן חשבנו לבקר בהתחלה במוזיאון יאנג, שיש ממנו תצפית על כל הפארק בחינם, אבל  מרחוק הבחנתי במזרקה ומבנה שנראה כמו שער ניצחון, והחלטתי שהמקום הזה נראה לי יותר יפה ואטרקטיבי, מאשר תצפית משעממת, שלרוב אנחנו ממצים מאוד מהר.




השורה התחתונה: בדיעבד אני הייתי ממליצה להיכנס מראש לאתר של טיולי העיר המודרכים בחינם של סן פרנסיסקו ומתכננת את הטיול בהתאם לסיורים אלה. היה יוצא הרבה יותר מעניין ומשתלם לעומת הסיור של כביש 1 לדעתי.








No comments