פוסטיול - יום 4: יער מויר, גשר הזהב וסוליסטו



אחרי שסיימנו את הביקור שלנו בגן התה היפני, החלטנו להמשיך את היום בסימן טבע. ב- 13:10 כבר היינו במלון שלנו, אחרי מנוחה קלה וארוחת צהריים, ארוזים ומוכנים לאיסוף שלנו. חיכינו בכניסה למלון וכעבור מספר דקות הגיע לאסוף אותנו אוטובוס התיירים של חברת Tower Tours למרכז התיירים שלה, ומשם המשכנו לכיוון מחוז חפצנו. הנהג-מדריך שלנו, ג'ון, היה טיפוס מיוחד, מהסוג שרואים בסרטים: היה לו קול רדיופוני ודיבור ברור, שיער ארוך  בצבע פלטינה שהיה אסוף כזנב סוס, וחוש הומור של האוורד שטרן. 

התכנון במקור היה לנסוע ליוסמיטי פארק, אבל האמת היא שזה היה נראה לי מוגזם להקדיש יום שלם או אפילו יומיים לפארק, כשאני לא בדיוק חובבת טבע ושאני כל כך חוששת מחרקים, מנחשים ומיצורים אחרים. יערות מויר (Muir Woods National Monument), היו נראים לי כסוג של פתרון הגיוני, שמספק את הצורך של שנינו לראות ולהרגיש קצת טבע. 





יצאנו לדרך, ונסענו על גבי גשר הזהב המפורסם. סופסוף זכינו לראות 
מקרוב את האייקון שכנראה הכי מזוהה עם העיר. אמנם רק נסענו עליו ולא עצרנו להצטלם איתו (וזה נקודה לרעתה של חברת התיירות), אבל היו כמה הזדמנויות לצלם אותו ואת הנוף היפה הנשקף ממנו. בהמשך, מקבלים הזדמנות להתרשם מנוף קסום לא פחות של עיירות קיט קטנות ושלוות, שאחת מהן סוליסטו, שבה אנחנו אמורים לעצור בהמשך.

הנסיעה ליער היתה לדעתי קצרה יחסית, לא יותר משעה. הדרך היתה פתלתלה למדי, ושמחנו שאנחנו עם ג'ון, שנוהג במיומנות ובזהירות. אם היינו צריכים לנהוג בעצמנו, כנראה שהיינו נוהגים ממש-ממש לאט כי היו שם כמה פניות מלחיצות ועקלקלות.

במרחק של 12 קילומטר מצפון לגשר שער הזהב, ממוקם היער שמהווה חלק בלתי נפרד מהאנדרטה הלאומית של שער הזהב. המקום הוכרז בשנת 1908 על-ידי הנשיא רוזוולט ונקרא על שמו של ג'ון מיור - חוקר, אקולוג, פילוסוף ובוטונאי ואחד מחלוצי השמירה על הטבע בארה"ב ובעולם כולו. 






הפארק היפהפה, שמתפרש על פני 560 דונם,  הוא היחידי באזור המפרץ שבו גדלים עצי סקויה עתיקים. במקום ישנם עצים בני יותר מ- 1,000 שנים. קיימים 6 קילומטרים של מסלולי הליכה שמהם ניתן להתבונן בעצים היפים וגם כ- 50 מינים של ציפורים, צבאים זנב שחורים, דגי פורל ותושבים פראיים אחרים. זה הזוי בעיניי, שיער כזה מדהים, נמצא בסמיכות כזו גדולה למרכז העיר, ונשמר במשך כל כך הרבה שנים.
לפי מה שסיפר לנו המדריך, מדובר בעצים עמידים ביותר - לא אש, לא מזיקים ולא מחלות מכלים אותם, אלא אך ורק בני האדם שבעבר היו כורתים אותם בכמויות.

נפרדנו לשלום מג'ון, שהניח לכולנו להסתובב באופן חופשי ביער, והמליץ לנו על מסלולים שיספיקו לנו לזמן שאנחנו מתכוונים לשהות במקום (כשעה וחצי). הפארק הצליח להרשים אותנו כבר ברגע הכניסה אליו, ואפילו בובי ביקש ממני שנפסיק שנייה לצלם כל עץ, ושנתקדם כדי להספיק ולראות מה יש בהמשך. ואכן טוב שעשינו כך, שביל לולאה הובילו אותנו לאורך נחל קטן, ולאורכו ישנם שלטי הכוונה והסברים. למי שיש יותר זמן, אפשר להמשיך אל לב היער, ואפילו לאתגר בטיפוס על מדרונות ההר. אנחנו הסתפקנו בדרך המישורית.

ביער קיים מתחם עצי סקויה מסוג סקוית החוף / סקויה ירוקת עד. עצים האלה גדלים באזורים בעלי אקלים מעורפל ולח, מה שאכן מאפיין את סן פרנסיסקו. כל עץ מתנשא לגובה רב, חלקם מגיעים גם למאות מטרים. מצאנו עץ שהיה לו גזע יחסית עבה ובתוכו מעין "כוך" שאפשר להיכנס אליו ולהצטלם בתוכו, שזה היה בהחלט נחמד.




היה נעים להסתובב במקום, לשוטט בין העצים העצומים האלה, לראות כיצד קרני השמש חודרות מבעד לרווחים של הענפים, להתחבר אל הטבע לכמה רגעים. אחרי שעה וקצת, כשהגענו לקצהו של המסלול שעליו המליץ ג'ון, הרגשתי שבהחלט מיציתי, וזה היה בדיוק הטיימינג המושלם לחזור לאוטובוס.

ג'ון סיפר שברמת העקרון קיימים ביער הזה בעלי חיים רבים, כולל נמרים, זאבים וטורפים אחרים, אבל גם איילים, דביבונים, ציפורים ודגים ששוחים בנחלים. רוב בעלי החיים, למעט הדגים, מתחבאים מבני האדם במהלך היום, ויוצאים לחפש אוכל במהלך הלילה. אבל, בדרך אל האוטובוס, ליד חנות המזכרות והשירותים, אנחנו הצלחנו להיתקל באיילים חמודים שחיכו בסבלנות ליד פחי האשפה של המסעדה שבמקום, ואחד מעובדים המקום נתן להם אוכל. בובי אומר שבזמן שהייתי בשירותים הוא ראה גם דביבון רץ לאורך הדרך. כנראה הם מגיעים ליד החנויות האלה כי אנשים זורקים אוכל על הרצפה או מנסים להאכיל אותם, למרות שאסור לתיירים בשום פנים ואופן, ומי שמנסה צפוי לקבל קנס.





ג'ון המשיך לבדר אותנו בדרך לסואליסטו, הוא סיפר לנו על כל מיני בתים של סלבס, שהחליטו למקם אותם בסמוך ליער ולעיירה, על כל מיני סדרות טלוויזיה שהגיעו לצלם פה סצנות מוכרות יותר ומוכרות פחות וגם הנעים את זמננו בשירה ובסיפורים על כל אמנים מקומיים, למשל: להקת גרין דיי צמחה באזור המפרץ של סן פרנסיסקו, והיתה בין המובילות של גל הפאנק החדש שכלל את בלינק 182 ואופספרינג, להקות שאני מאוד אוהבת מאז שנות נעוריי.



קצת לפני שהגענו לסוליסטו, ג'ון סיפר לנו על חבר טוב שלו, שלמד איתו בתיכון. החבר היה חי בבית עצום, והיה מעביר חלק ניכר מזמנו במשחק עם חיילי צעצוע, תוך כדי שהוא מדובב אותם. כשהתבגר עבר לטיבורון, אחד היישובים המבוססים באזור המפרץ של סן פרנסיסקו. הוא היה מעט שמנמן וילדים היו לועגים לו, אבל הוא לא נכנע לבריונות והחליט לעשות משהו בנוגע לכך: הוא הצטרף לקבוצת היאבקות בתיכון כדי לחזק את הביטחון העצמי שלו. ולא רק זאת, הוא הצליח למשוך תשומת לב, כיוון שהיה נוהג לחקות היטב אנשים, ובמיוחד את המורים, דבר שגרם לכולם  לחבב אותו ולאהוב אותו. כשגדל ניצל את הכישרון הזה והפך אותו למקצוע. האם תוכלו לנחש מיהו אותו בחור? זהו לא אחר מאשר השחקן האחרון רובין ויליאמס, שנפטר לפני כשנה. אגב, מסתבר שאת אחד מסרטיו המפורסמים, "גברת דאוטפייר" צילמו בעיר:



כשהגענו לסוליסטו (sausalito) השעה היתה כבר רבע לחמש. ג'ון הסביר לנו באוטובוס על העיירה הזו והמליץ לנו על מקומות לבקר בהם. הוא אמר שתכף הוא יעצור ואז אנחנו חופשיים - או להסתובב בעיירה, או לחזור איתו לסן פרנסיסקו. האמת היא שאני בעיקר רציתי לבקר במסעדה שנקר
אה hamburgers שמפורסמת בזכות ההמבורגר שלה שזכה בתואר "ההמבורגר הטוב ביותר במערב התיכון" (לא ברור מי הכתיר אותה בתואר זה, אבל שיהיה...). גם קניתי מראש כרטיסים למעבורת כדי ליהנות משיט נעים ונקי על רקע שער הזהב ואולי אז להצליח להצטלם עם המומנטום המפורסם. אבל תוכניות לחוד - ומציאות לחוד....



ג'ון אמר שהמסעדה נסגרת בחמש, אבל ברמת העיקרון, כל עוד יש אנשים בתור - היא לא תיסגר, ולכן עלינו למהר ולעמוד בתור. תוך כמה דקות הוא החנה את האוטובוס, והוריד אותנו. לפי השמועות, מסעדת המבורגרס זה מקום מאוד קטן, אין בו מקומות לשבת, ההמבורגרים נצלים לעיני העוברים ושבים בחלון הראוה של המקום במין פלטה מסתובבת. מזמינים את ההמבורגר, מידת הצלייה הרצויה והתוספות והטבח אומר לך מספר אותו הוא רושם על נייר העטיפה של ההמבורגר וכאשר ההמבורגר מוכן קוראים לך במספר הזה. "המקום לא מרשים מבחוץ, אבל הטעם שווה את זה", כך קראתי באחד ההמלצות.

רצנו במעבר החצייה והיינו האחרונים בתור, השעה היתה 5 דקות ל- 17:00, והבחור אמר שהוא ממש מתנצל, אבל הם סוגרים. לא בזבזנו יותר מדי זמן על האכזבה, הבנו מאוד מהר שאין לנו יותר מדי מה לעשות בסוליסטו עד ל - 19:00 (השעה שבה תכננתי לעלות על המעבורת). הרגשנו שכבר מיצינו את הרעיון של עיירה ציורית, קטנה ומקסימה בכרמל ובמונטריי. לכן החלטנו לוותר על המעבורת ולחזור עם ג'ון לעיר, לטובת מנוחה טובה, כי בכל זאת - יש לנו עוד הרבה ימים לפנינו וכבר הרגשנו מותשים. לשמחתנו, הוא הסכים להחזיר אותנו העירה, ואפילו הוריד אותנו במלון, כיאה לזוג העצלנים שאנחנו.



ולסיום, בנוהל, סרטון קצר עם תמונות מהטיול:



No comments