ביקורת על סרט והפעם: המדריך לסינגלס


אצלי ואצל בן זוגי זה כבר הפך למסורת - בולנטיין דיי הולכים לקולנוע ורואים קומדיה רומנטית. בעוד בעבר היה מבחר יחסית גדול של סרטים לראות בתקופה הזו, התחושה היא שהפעם היה רק סרט אחד שמתאים ליום האהבה. מפה לשם מצאנו את עצמנו נכנסים לאולם וצופים בסרט "המדריך לסינגלס", שעל פניו השם מבלבל ונשמע כאילו הוא לא הולם סרט רומנטי, אבל התברר שהוא לגמרי כן.

אחד הטרנדים החזקים בעולם הקולנוע בשנים האחרונות הוא שזירת שרשרת של סיפורים זה לתוך זה, ובין כולם יש גורם מקשר כלשהו. ראינו את זה כבר בלא מעט סרטים, כמו: "סילבסטר בניו יורק", "הוא פשוט לא בקטע שלך", "ולנטיין דיי" וכמובן ה-סרט שהתחיל את הטרנד החביב הזה - "אהבה זה כל הסיפור".


והפעם לרגל יום האהבה, שוב יוצא לו סרט חדש ומתקתק, המבוסס על ספר שאותו כתבה ליז טוצי'לו (שגם היתה שותפה לכתיבת הסדרה "סקס והעיר הגדולה"). הסרט ממשיך את הנוסחה הבטוחה של כל הסרטים שהוזכרו לעיל: שמונה סיפורים של צעירים ויפים (4 נשים ו- 4 גברים) ניו יורקים נהנים, נפגעים וחולמים במטרה להבין מה לעזאזל המשמעות של המושג הערטילאי "אהבה". כולם רווקים ומגניבים (OK, חלקם יותר וחלקם פחות...), אבל הפעם המכנה המשותף לכאורה, הוא לעצור לרגע, לבחון את עצמם לעומק, להבין מי הם ומה הם, ולא להיכנס לחרדה קיומית אך ורק בגלל שהם לבדם, ואולי הם אפילו יבינו שטוב להם להיות סינגלים.

אז כן, תוכלו לראות דייטים רומנטיים אל תוך הלילה, מסרונים מתגרים אבל גם סטוצים חד-פעמיים, שבבוקר שאחרי יגרמו לגיבורי הסרט (ואולי גם לכם) לתהות מה המשמעות של כל זה. אין ספק שבעולם הדיגיטלי והדינמי שבו אנו חיים ההגדרות ממשיכות להתפתח ואהבה הופכת להיות דבר מורכב עד כמעט בלתי אפשרי.

מה שיפה בסרט הזה, הוא שמגוון הדמויות מאפשר לכל אחד למצוא את הפייבוריטית שלו ולהתחבר אליה, בין אם הוא גבר ובין אם הוא אישה. העריכה היא קצבית וכייפפית, הלבוש, הדיאלוגים, המוזיקה והפיצ'רים הגרפיים כולם מדברים לצעירים, אבל נראה שגם החבר'ה המבוגרים שישבו ליד באולם נהנו מאוד מהסרט. בהחלט יש בסרט הזה רגעים רומנטיים במידה מדויקת ומציאותיות, שהיא חמודה למדי.

לאחרונה נראה כי הקומדיות הרומנטיות שינו כיוון, והולכות על הומור בוטה, גס ונמוך, כי זה מה שהולך היום. יש מי שאוהב את זה, ויש מי שפחות. יש בזה משהו שמקליל את הסרטים הרומנטיים, והופך אותם למציעותיים יותר, וזה נחמד שלשם שינוי הנשים אחראיות על ההומור יותר, ודווקא הגברים בסרטים האלה הם שמביאים את הפן היותר דרמטי. במיוחד רבל ווילסון ("מסיבת רווקות", "פיץ פרפקט" ועוד) גורמת לפרצי צחוק בלתי נשלטים, אם כי מעט חורה לי שבכל סרט היא מגלמת את אותו טייפ קאסט. אגב מסתבר שדקוטה ג'ונסון ("50 גוונים של אפור") היא לא רק יפה עם הבעת פנים אחת. בסרט נראה שיש בה הרבה יותר מזה, והיא בהחלט שחקנית טובה.


בשורה התחתונה: לפעמים צריך קצת לעצור את שגרת החיים, ולהיות קצת עם עצמנו. כי זה יעשה לנו טוב. ואגב, בניגוד למה שהסרט מציג - אפשר גם להיות אישה ולהרגיש שלמה, גם אם את לא רוצה בן זוג או ילדים....




No comments