אז הגיע יום הדין ואנחנו בדרך לניתוח הייפק של נדב. שכחתי לתאם לו אקו לב (שמסתבר שזה לא אק”ג).איך שכחתי? איך זה התפספס לי? ….
לא הפסקתי להאשים את עצמי.כנראה כי הקדימו לבובי את הניתוח בשבוע. יומיים בלבד אחרי הטרום ניתוח. אבל זה לא תירוץ. אני פשוט לא בסדר. שנינו היינו קצת בהדחקה. מילאנו את הזמן, שלא לדבר על זה שניסיתי להשלים פערים כדי לחזק את הגוף של נדב לפני הניתוח: כל יום סיבוב הליכה של 40 דקות והמירוץ אחרי משקה מיוחד שנקרא אימפקט כדי לחזק את הגוף.
את המידע אגב קיבלתי ממטופלים שעברו ניתוח דומה, והמנתח אישר שזה בסדר. ומה אם לא היה לי את המידע הזה?….אגב את המשקה הזה ניתן לרכוש באופן פרטי שלישיית משקאות ב 170 שח, ובמרשם ב 30 ש’ח. אבל צריך מרשם ואישור מיוחד. ומאחר והזיזו את הניתוח לא לקחתי סיכונים, אז קניתי 4 משקאות ללא מרשם. כי הרופאה שכחה לכתוב לי הפניה.
רק בלילה לפני הטרום ניתוח גיליתי שרופאת המשפחה נתנה לנו גם הפניה לאקו לב. אבל זה פרח לי מהראש. אבל זה קורה גם לרופאים.הרגשתי נורא. “רק שזה שאין לנדב אקו לב, לא ידחה את הניתוח,” התפללתי. “איזה חוסר אחריות, איזה פדיחות”, חשבתי לעצמי. חשבתי איך אני מספרת את זה לבובי. ב סוף עשיתי את זה מהר, כמו להוריד פלסטר. הוא לא היה מודאג. “מקסימום נשלים את זה שם”. והוא לא טעה.
כולם היו מאוד נחמדים ויעילים בטרום ניתוח. 5 שעות באמת היו 5 שעות של תהליך. לא חיכינו המון בין פגישה לפגישה: אחות, מתמחה, מרדימה וכירורגית. היה נחמד לראות שכולן נשים.בין לבין הבנתי שגם אנשים שזכרו לתאם אקו לב לא הביאו את הבדיקה, כי התורים רחוקים מדי.ביקשו מאיתנו בטרום “תגיעו לאשפוז מחר על הבוקר, ואנחנו נדאג להכניס אתכם בין התורים”.
אז חזרנו ב- 8 בבוקר, כמו שביקשו. אמרו לנו להמתין מחוץ למחלקה. אז המתנו. כעבור שעתיים סופסוף הגיע סניטר ולקח אותנו לאקו לב. ממשיכים לחכות. לשמחתי חברה קפצה להגיד שלום. ב 11:30 נכנסנו לבדיקה וב 12 בצהריים, כבר היינו חזרה במחלקה.ואז אמרו לנו להמשיך לחכות. וחיכינו, וחיכינו ובשעה 16:30 יצאו להגיד לנו שאין להם מה לעשות עם נדב, אז או שיאושפז במסדרון או שניסע הביתה ושנחזור למחרת על הבוקר כדי לקבל אשפוז.
מזל שהחלטתי מבעוד מועד לשכור חדר במלונית של הבי”’ח. הצד החיובי – לא צריך לישון על כיסא לצדו של בובי, לילה לפני הניתוח. הלילה נתפנק לנו בחדר במלון.
אם יש משהו שלמדתי בניתוחים הקודמים זה שאני לא יכולה לישון על כיסא כל הלילה. לא ברור לי איך אחרים עושים את זה ולאורך כמה ימים ולילות…
אז מראש הזמנתי את המלונית בשבילי. ומאחר וחשבתי שהניתוח יהיה על הבוקר, והצ’ק אין רק בשעה 15:00, אז הזמנתי אותו ליומיים, כדי שעל הבוקר אני אוכל ללכת לישון, ברגע שיכניסו אותו לניתוח. היה ברור לי שיהיה לי לילה לבן.
אבל כשיש תוכניות, היקום כאילו מנסה לשבש אותן. למה רק כאילו?בגלל שאמרו לנדב או להישאר מאושפז במסדרון או לנסוע הביתה ולחזור מחר. אז למעשה יכולנו פשוט לישון שנינו במלונית, בלי רעש של מוניטורים (אבל מסתבר שכן עם רעש של אמבולנסים, שלא הפריעו לנדב לישון).
אלא שכשעשיתי צ’ק אין החלטתי לומר את האמת ולומר שבסוף אני לא אהיה אחת בחדר, אלא זוג. ואז ביקשו ממני תוספת תשלום של כמה מאות שקלים. מבאס.
קצת דיכא אותי שזה מלון ישן, בסיסי ביותר. נראה נקי יחסית, מאוד טכני או פונקציונלי אם תרצו. פרחים או קצת דשא? אין. מסאג’ למי שרוצה להירגע קצת? אפילו לא בתשלום. צוות חייכן ואדיב או איזו מחווה קטנה ונחמדה לאורחים? נאדה.
יש כלי מיטה, מקלחת, ארוחת בוקר שהיא יותר בייסיק מקונטיננטלית, קצת כמו בצבא וקירות גבס שדרכם שומעים כל אמבולנס שעובר. היתרון היחידי – הקרבה לבי”ח ולחדר הניתוח והיכולת להוות מקום מפלט מהמשפחה שבאה לבקר, ומתחשק לי קצת שקט.
כן, כזו אני – לא יכולה לשבת שעות בציפייה שמשהו יקרה ולשמוע דברים שלא ממש בא לי לשמוע, להרגיש לא נעים כי אני לא נחמדה אלא מתוחה וכן הלאה. אז כן, אני מאלה שרואים סרט או ישנים ברוב הזמן שבעלי בניתוח. מודה באשמה. אבל מגיע לי לעשות גם דבר טוב בשבילי.
