השבוע הוזמנתי לצפות בסרט בכיכובה של השחקנית המוכשרת, המוערכת וזוכת פרסי האוסקר של הילארי סוואנק – כמו שאת. אני ובובי מאוד אוהבים לראות סרטים רומנטיים דרמטיים ומרגשים, אז הלכתי איתו פגשתי את חבריי לבלוגיה. התארחנו בסינמה סיטי ראשון לציון, וזכינו סופסוף להכיר את האנשים שעומדים מאחורי הכינויים של הבלוגרים וזה היה נחמד. אבל עכשיו – לסרט.
העלילה של כמו שאת
גיבורת הסרט היא קייט (הילארי סוואנק) – אשר בשיא חייה מאובחנת כחולה במחלה ניוונית וחשוכת מרפא – ALS. היא ובעלה (ג’וש דוהמל) פוצחים במסע חיפושים אחר המטפלת המושלמת, שתוכל לעזור לה 24/7 ולטפל בה במסירות, בזמן שבעלה תקוע בעבודתו התובענית במשרד עורכי הדין. הם פוגשים לא מעט מועמדות מוכשרות, אך רק אחת, מצליחה למצוא חן בעיניה של קייט ולהצית ניצוץ בעיניה – בק (אמי רוסום), סטודנטית מרודה שהחליטה לנסות את מזלה.
היא היחידה שגורמת לה לקייט להרגיש “לא מטופלת”, למרות שאין לה שום הכשרה בתחום, שהיא קלאמזית בטירוף, לא מסוגלת להתחייב לשום דבר בחייה, ושהיא מופרעת ושונה ב- 180 מעלות מקייט. אבל בכל זאת קייט החליטה שיש בה משהו מיוחד, ושזו צריכה להיות האדם שלצדה ברגעים הקשים. בין השתיים נוצרת חברות מופלאה, שמעצימה זו את זו – לקייט היא משיבה את הצבע הוורוד ללחיים ואת החיוך לשפתיים ולבק היא גורמת להתבגר ולהיות אחראית יותר.
הילארי סוואנק – מלכה!
למיטב הבנתי הסרט מבוסס על רב המכר מאת מישל ווילדגן, שאני חייבת להתוודות – לא קראתי אותו. אבל אחרי “בנים אינם בוכים”, “מיליון דולר בייבי” ו”הפרקליטה”, הציפיות מהילארי סוואנק היו גבוהות והיא לא אכזבה. היא מגלמת אישה בריאה, פסנתרנית מחוננת, בשלנית לפחות כמו חיים כהן, ומוקפת חברים, באמצע שנות ה- 30 לחייה, כשלפתע תוקפת אותה מחלה קשה. מצבה מחריף מרגע לרגע עקב ניוון השרירים שבו המחלה מתאפיינת, ומשחקה אמין ומעורר הערצה וכבוד. אט-אט לאורך הסרט היא הולכת ודועכת, דיבורה ויכולת תנועתה מתדרדרים, והיא הופכת לנכה-מתה-חיה.
למרות שמדובר פה בסרט דרמה, שבואו נודה בזה – הוא די צפוי מראש, עדיין התחושה היא שמדובר לא בסרט הוליוודי, אלא בסרט לאניני טעם, מהסוג שצריך להציג בפסטיבל סאנדרס, לפחות. מי שגנבה את ההצגה היא אמי רוסות, כוכבת עולה בשמי הוליווד, שמשחקת את הבחורה האבודה אך טובת הלב (ויכולה להיות אחותה האובדת של מקס בלאק מ”מרוששות”) ואין לי ספק כי בלעדיה הסרט הזה לא היה אותו הדבר, במיוחד לאור העובדה שליהקו את ג’וש דוהמל לבעלה של הילארי סוואנק.
הסרט עורר בי מחשבות קיום עמוקות:
כיצד אני הייתי נוהגת לו הייתי במצבה של גיבורת הסרט? האם הייתי הופכת לנטל על בעלי? האם הייתי רוצה להילחם על חיי, גם במחיר של נכות בכל גופי? או שאולי הייתי מבקשת המתת חסד? קייט הוכיחה את נחישותה וכוח רצונה לאורך הסרט. היא עמדה על שלה מול בעלה, גם אם היא למעשה ישבה על כיסא ואפילו לא הצליחה לדבר באופן ברור. היא נלחמה על אנושיותה ונשיותה, גם כשהכל נראה אבוד. היא הלכה עם האמת שלה עד הסוף, ועוררה השראה והשתאות על כוחה.
עדכון לשנת 2018: בעלי חלה בסרטן שלב 4. על הדרך שאנחנו עושים ביחד תוכלו לקרוא ביומן שלי – “אני הוא ומה שבינינו – יומן סרטן“
בשורה התחתונה: אוהבי דרמות? כמו שאת זהו סרט בשבילכם!
הסרט מרגש עד כדי דמעות עם רגעים המספרים על הירקמות של חברות אמיצה שנרקמת בין נשים, עזרה ודאגה הדדית, הידרדרות בלתי נמנעת, בחינת המושג חברות ואהבה ועוד. זהו סרט חזק, מטלטל, מרגש ומעורר מחשבות. יש לו פוטנציאל גדול לזכות באוסקר.
נ.ב. השנה אין ספק שמחלת ה- ALS עלתה לכותרות ולמודעות, ברמה כזו או אחרת. אך בעוד שעבור חלקנו נדלקת האסוציאציה של אתגר הקרח, הקמפיין הוויראלי ששטף השנה בגדול את הרשתות החברתיות, עבור אחרים זו המציאות היומיומית. זהו הסרט הוא השני בשבועיים האחרונים שאני רואה שעוסק במחלה הארורה הזו (הסרט השני שראיתי הוא “התאוריה של הכול”, שמתאר את חייו של אחד המדענים המוערכים של זממנו – סטיב הוקינג). כולי תקווה שבעזרת הסרטים האלה, לצד אתגר הקרח, המודעות תהיה חזקה יותר, התרומות יגדלו ואולי אף יצליחו בקרוב למצוא תרופה למחלה הנוראית הזו.
עד כאן להיום. שיהיה שבוע טוב ושנה אזרחית מעולה!
