כולם יודעים שהחיים זה לא שחור או לבן, וזה בדיוק מה שאפשר להגיד על הסרט 50 גוונים של אפור : הוא לא מעולה והוא לא גרוע. איפשהו באמצע. יש מי שיכניס אותו לקטגוריית הלמל”מ – לא מזיק ולא מועיל (ואף לא מחדש). אבל סרט בינוני שכזה, הוא בדיוק מה שהופך אותו לפלופ.
החלטתי להמליץ לכם בבלוג שלי על סרטים רומנטיים. אז ביום חמישי האחרון, הלכתי עם ה- BFF שלי לסרט 50 גוונים של אפור – הסרט הראשון המבוסס על הטרילוגיה המצליחה של אל. אי. ג’יימס. היתה זו משימה מורכבת למדי: היה זה יום הולדתי, והחברה שלי, שהיא כבר אימא לתינוק, היתה צריכה לארגן בייביסיטר, כדי שנוכל סוף כל סוף לצאת לערב בנות, כאילו חזרנו לימי הרווקות העליזים.
בגדול אספר שהסרט מספר את סיפורה של אנסטסיה סטיל, או כפי שהיא מכונה בחיבה – אנה, סטודנטית לספרות אנגלית, בחורה חסרת ניסיון ומשעממת למדי. היא מתאהבת בכריסטיאן גריי – טייקון מליונר וחתיך (לכאורה), הבעלים והמנהל של אימפריית על, בחור בעל עבר מפוקפק והוווה מתוסבך, שלא מנהל מערכות יחסים “נורמליות”. הפטיש שלו הוא מערכות יחסים של שולט-נשלטת, על כל המשתמע מכך. הוא מנסה להחתים את אנה התמימה על מעין חוזה שבו הוא מפרט לפרטי פרטים את מערכת היחסים כפי שהוא מעוניין בה. אנה חוקרת את הנושא, מתלבטת ומתחבטת אם לחתום עליו, מנהלת משא ומתן ומנסה למתן את הדרישות הנוקשות של כריסטיאן ומנסה “לרפא” אותו, בזמן שהוא מנסה ללמד אותה ולשכנע אותה שהשקפת עולמו היא זו הנכונה.
חייבת להתוודות שלא קראתי אפילו ספר אחד מהסדרה. שמעתי שכולן מדברות עליהם בהתלהבות ולא יכולות לחכות כדי לראות את הסרט. אני בסך הכול חיפשתי סרט שיתאים לזוג חברות טובות שבסך הכל רוצות ערב נחמד בלי הגברים שבחייהן. היו כרטיסים אז אמרתי, “למה לא?”. סבבה. מה כבר יכול להיות רע בסרט סקסי, שסביבו יש כזה באזז מטורף?!
הזמנו כרטיסים בקולנוע גלובוס מקס בקניון הגדול בפתח תקווה, וזו הפעם הראשונה שביקרנו שם מאז הפתיחה הנוצצת. הגענו בדיוק ב- 21:00 ואחרי שהצלחנו להדפיס את הכרטיסים (המכונה עשתה בעיות עם הכרטיס אשראי) וקנינו פופקורן ושתייה ב- 36 ₪ כל אחת, נכנסנו לאולם והתרווחנו בכיסאות שמרוב שהם ארגונומיים, כמעט ונפלנו. היתה דקה של פרסומות, ואפילו לא טריילר אחד לרפואה. לזכות בית הקולנוע אציין שהסרט התחיל יחסית בזמן (21:05). אבל לא לשם כך התכנסנו פה היום…
אז מה חשבתי על הסרט 50 גוונים של אפור ?
ברגע שהמסך החשיך, שמעתי ברקע קול של בקבוק שמפניה נפתח. מסתבר שלא היינו היחידות שיצאו לערב בנות: אלה שמלפניי לא הצליחו להתנתק מהוואטסאפ ואלה שמאחוריי לא הפסיקו לצחקק ספק ממבוכה, ספק בלעג, ואפשר להבין למה: העלילה יחסית דלה, ולא מאפשרת להזדהות עם אף דמות. ההבעות של השחקנים נעו על מנעד צר מאוד. אפילו הדמות הראשית, כריסטיאן גריי, זו שאמורה להיות מושכת ובעלת עוצמה, היתה סטנדרטית לגמרי יחסית. התחושה שלי היתה בעיקר של DEJA VU מסרטי דמדומים ודומיהם.
הסצנות המיניות, אשר סביבתם היה הייפ אדיר, לא היו כאלה מגרות. למעשה הן אפילו עוררו בקהל גיחוכים ופיהוקים וגם צעקות של “תחזירי לו בחזרה” על כל פליק שכריסטיאן נתן לאנסטסיה. אבל פליז… אפילו בסרטים המיועדים לכל משפחה יש יותר עירום! כשהחברה שלי הוציאה את הסמארטפון שלה והחלה להקליד המרץ, ואני חשבתי כבר שהיא רואה משהו שאני מפספסת. שאלתי אותה אם היא לוקחת טיפים לחדר המיטות, היא נחרה בבוז ולחשה בקול רם: “נראה לך?! אני עושה רשימת קניות”. אז מסתבר שגם לאימא סחוטה הסרט לא עושה כלום. למעשה הוא אפילו לא הצליח לנתק אותה מטרדות היומיום שלה…
דבר נוסף הטריד אותי לאורך הסרט: שוב תרבות האונס מקבלת מקום של כבוד. לכאורה, עד לרגע האחרון של הסרט אנה לא נותנת לכריסטיאן את הסכמתה לסקס בתנאים שהוא הכתיב לה, ואף לא נראה שהוא באמת מנסה לענג אותה ולבדוק מה טוב ומה מתאים לה, לפני האקט עצמו. כמו כן, אם היא מעזה לרגע לגלגל עיניים הוא מתעצבן באמת, ומראה לה את נחת זרועו. ואני תוהה, האם זה מה שמכירים לנשים ולנערות? שבן זוג כוחני ואלים זה סקסי? ועוד לקראת חג האהבה – הולנטיין דיי? לא משנה כמה חתיך ועשיר הוא יהיה, עצם זה שהוא קובע לה מה לאכול, עם מי להיות, מה ללבוש ואיך לקיים יחסים – צריך להדליק לה וואחד נורה אדומה. אמנם אני יכולה להזדהות עם הרצון לטפל בבחור נכה רגשית ושבור, אבל מצד שני – יש מתוסבך ויש מי שהוא פשוט דפוק מהבסיס, ואיתו כבר עדיף לא להתעסק…
השורה התחתונה: יצאתי מאוכזבת ואפילו מעט מעוצבנת מהסרט. אולי בגלל שלא קראתי את הספר.
