ביום שישי האחרון הייתי בתיאטרון הקאמרי עם בעלי וצפינו במחזמר הנוסטלגי שיער, שבמקור היה מחזה שערורייתי, בועט ושובר מוסכמות. מאז עברו כמה עשורים, וכיום הוא כבר נראה פחות חתרני, ומתאים גם כדייט רומנטי וגם כאופציה לבילוי משפחתי, נוכחת לא מעט כוכבים מוכרים, חלק אלילי נוער וילדים.
למה אני כל כך אוהבת את המחזמר שיער ?
למי שלא יצא להכיר את המחזמר המדובר אספר שמדובר במעין מחזה-רוק אותנטי פרי עטם של ג’יימס רדו וג’רום ראגני, שנכתב בשנות השישים העליזות. המחזמר מתאר את אותה תקופה נאיבת של חבורות ההיפים ארוכי השיער במנהטן, שמחאו כנגד מדיניות הגיוס למלחמת וייטנאם וכן חיי הבורגנות השמרניים והמשעממים, ואת שאיפתם לאהבה, שיוויון, חופש, פתיחות אופקים, שלום ואחווה בין כל בני האדם וחיים בהרמוניה עם הטבע. המחזמר הפך ללהיט, על-זמני, שגרם להמון אנשים להתחבר אליו.
בשנת 1979 אף עובד לסרט על-ידי הבמאי המוערך מילוש פורמן. הדמות הראשית, קלוד הביישן וחסר הניסיון, מתקשה להחליט האם להתגייס לצבא, או לשרוף את צו הגיוס כפי שעשו חבריו ההיפים. ילדי הפרחים, ובראשם ברגר, מנסה בכל דרך אפשרית למנוע מקלוד להצטרף לצבא והם מבלים ביחד את היומיים האחרונים לפני גיוסו ויציאתו למלחמה.
אז מה חשבתי הגרסה החדשה של הקאמרי?
אני חושבת שראיתי את הסרט עשרות פעמים, וששמעתי את הפסקול מאות פעמים, ובאמת שהגעתי להצגה הישראלית בבימוי של משה קפטן עם ציפיות בשמיים, ואיפשהו הרגשתי חצויה: מצד אחד – כל כך רציתי לא להתבאס וליהנות מכל רגע של המופע, ומצד שני – מה הסיכוי שהצגה בישראל תעמוד בסטנדרטים של ברודווי? לשמחתי – לא התאכזבתי. אין מילה אחרת לתאר את שיער מלבד “מדהים”. ממש, אבל ממש! בואו נגיד שאם המחזמר הזה ימשיך לרוץ אחרי ביום ההולדת שלי שנה הבאה, יש מצב טוב שאני אבקש שוב מבעלי היקר שנקנה כרטיסים ב- 700 ש”ח.
המחזמר כולל כמה שירים שהפכו לקלאסיקות של מרד נעורים וביקורת חברתית, כמו: Aquarius ,Let the Sunshine In, Easy to Be Hard, Hair ו-Good Morning Starshine. השילוב בין השירים המוכרים, המלהיבים והקצביים, התפאורה המופלאה שהצליחה להתעלות על הסרט ולגרום לקהל להרגיש כאילו הוא בתוך הסצנה עם ההיפים בלב סנטרל פארק, התלבושות המרהיבות והצבעוניות, המוזיקה שנוגנה לייב… כל אלה הם רק המסגרת של השואו הבלתי נשכח הזה.
התרגום של אהוד מנור עודכן כך שיתאים לימינו אנו, מרגש ומצמרר. העיבודים לשירים, ודווקא לפחות המוכרים שבהם כמו “בלוז חשמלי”, העבירו בי רטט וכן המעבר שנשמע כה-ישראלי “שלום עכשיו, לחיות עכשיו…” בשיר “תנו לשמש יד” הוא מצמרר ושורט את הנפש. הריקודים המדויקים והמוקפדים של הרקדנים המקצועיים, ובהם צעדי הריקוד המפתיעים והמקוריים של ווף (עידו רוזנבלום) על נעלי עקב, גרמו לי לזוז בקצב בכיסא. אם אתם מתכוונים ללכת, תכינו את עצמכם בעיקר לסצנת ההזייה של קלוד, עם הדמויות הדיגיטליות של צ’רלי צ’פלין, מרלין מונרו וג’יימס דין. דברים כאלה טרם ראיתי בארץ.
עוז זהבי, טיפוס שאני לא ממש אוהבת בחיי היומיום הוא ליהוק לא רע ואף מעט מפתיע בעיניי לתפקיד ברגר, מנהיג חבורת ילדי הפרחים. הוא נועז, הוא חוצפן, הוא חתיך ופשוט יש לו את זה, אם כי דווקא בשיר “יש לי שיער”, אחת מנקודות השיא בסרט, הוא היה פחות מוצלח.
לעומת זאת, דן שפירא, שמגלם את קלוד בוקבסקי החנון שעומד להתגייס לצבא, דווקא יותר מדי חתיך, שרירי וכריזמטי בשביל התפקיד. עם זאת, פעם ראשונה שאני שומעת את השיר “אנא אפנה?” ואשכרה רוצה להמשיך ולהקשיב לו, ולא להעביר הלאה לחלקים היותר מעניינים. גם חן אמסלם, שמשחקת בהצגה את שילה, הבחורה שקלוד מאוהב בה, מפליאה בשירתה, אם כי לא נראית מספיק אליטיסטית וסנוביסטית לתפקיד. מיי פיינגולד, שמגלמת את דיון – האחראית על השיר הנודע “אוקווריוס” – סומנה כמי שתגנוב את ההצגה. אבל האמת היא שמי שמצליחה לעשות זאת היא דווקא מירב פלדמן, שמגלמת את ג’יני החמודה וההריונית, שמאוהבת בקלוד, שמאוהב בשילה שמאוהבת בברגר.
זוהי ההפקה השלישית בישראל של המחזמר המצליח. לשמחתנו ולצערנו מדובר בסיפור שהוא אקטואלי גם בימינו אנו, וכנראה תמיד יהיה אקטואלי, כל עוד ימשיכו המלחמות ויהיו אנשים שיקראו תיגר נגד השמרנות והממסד, בעד האהבה והשלום.
למעוניינים לרכוש כרטיסים – בחודש מאי תהיינה מספר הצגות במודיעין במחיר מוזל. הקליקו כאן לרכישת כרטיסים.
