העלילה לא מפסיקה להסתבך ויום ראשון האחרון הפך למורט עצבים במיוחד 
נדב לא יכל לקבל את הטיפול, קיבלנו פענוח שכנראה לא נכון ואין עם מי לדבר בגלל החגים.
ממתינה בתור במשרד של המזכירות באשפוז יום. מגיע אדם בשעה 10:00, כדי לקבל כימו. למרות שהתור שלו היה ב- 07:00. לראשו כיפה.”למה אתה מאחר?” שואלת המזכירה. הוא מספר שהיתה בבוקר איזו תפילה חשובה בגלל שיש ראש חודש.
המזכירה התייחסה אליו ממש בגסות רוח: היא כעסה עליו שלא הודיע להן, איימה עליו שאם עוד פעם יקרה, הוא לא יקבל טיפול. ולא הסתפקה בזה, אלא המשיכה ודיברה עליו בזלזול עם אחת המזכירות האחרות, בזמן שהיא מוציאה לו מספר לבדיקות דם שצריך לעשות לפני הטיפול…
המראה שלו מצד אחד היה נראה מאיים: גבר גבוה, בשנות ה- 40 לחייו, קצת ערס כזה…
הייתי בטוחה שהוא יתקוף את המזכירה הצנומה, שהאור היחידי שהיא רואה זה אור הפלורסנטים הלבן. ומצד שני ברגע שהמזכירה התנשאה עליו, ופתחה עליו את הפה, הוא בחר שלא לענות. שתק, ורק הרגל שתופפה לה על הרצפה, הראתה שהוא עצבני אש עליה, מתאפק לא להוריד לה אחת.
הסיטואציה הזו מאוד הכבידה עליי. נכון שזה לא בסדר שהוא איחר. אבל זה לא מצדיק את כל מה שהיא עשתה. הבנאדם חולה סרטן, איש של אמונה, אולי התפילה זה הדבר היחידי שעוזר לו לקום בבוקר ולהתמודד עם המחלה הארורה הזו. אני בטוחה גם שלא טרח לעדכן כי ידע שתופעל עליו סנקציה כלשהי – הזזת התור לתאריך בלתי ידוע, טרטור שלא נגמר או כל דבר אחר….זהו. פשוט הייתי צריכה לפרוק את זה. תודה שאתם כאן כדי לתת לי אוזן קשבת.
