מה עושים בסן פרנסיסקו – 5 אטרקציות מומלצות (פוסטיול 5)

טיול שהכנתי לנו בצ’ינה טאון

ציפה לנו יום קצר בסן פרנסיסקו, כיוון שכבר בשעות הצהריים היינו צריכים לנסוע לשדה”ת ולהמשיך אל עבר היעד הבא שלנו – אנהיים. קמנו מוקדם בבוקר כדי להספיק עוד קצת מסן פרנסיסקו. על מנת לא להיות יותר מדי לחוצים מבחינת זמנים, בכוונה תכננתי כך שאת הסיור של היום נקדיש לרובע שבו ממוקם המלון שלנו – הרובע הסיני, או באנגלית – china town.

על המלון שלנו, שממוקם, ממש בסמוך לאטרקציה הראשונה שלנו בסיור – תוכלו לקרוא בפוסט הזה. הרובע הסיני צמוד גם לרובע האיטלקי שנקרא נורת’ ביץ’ שיש לו גם סיפור מעניין, בזכות דור הביטניקים שצמח בו, ולכן החלטנו לסייר גם בו. 

תמיד רציתי לבקר בסין בכלל בארצות אוריינטליות-אסיתיות, אבל אני מאוד חוששת מהשפה. לכן, כמעט תמיד כשאני בחו”ל ויש רובע סיני בעיר שבה בובי ואני מטיילים , אני אוהבת לקפוץ אליו ולדמיין שהצלחתי “לתפוס 2 ציפורים במכה אחת”. הפעם שילבתי בין כמה כתבות ומסלולים שמצאתי באינטרנט – הראשון מתוך האתר “מסע אחר” והשני מתוך האתר free tours by foot. למי שמעוניין, גיליתי גם שיש סיורים חינמיים (מבוססים על תרומה) גם מטעם עיריית סן פרנסיסקו בצ’ינה טאון וגם בנורת’ ביץ’.

ועכשיו, אחרי שסיימתי עם הקרדיטים, אספר לכם על הסיור שלנו. בצ’ינה טאון שבסן פרנסיסקו נמצאת אחת האוכלוסיות הגדולות והמרוכזות ביותר שמחוץ לסין, השנייה בגודלה בארה”ב (הראשונה בניו יורק). זה המקום העתיק ביותר בצפון אמריקה שבה המהגרים הסינים הראשונים התמקמו בשנת 1840, ממש קרוב לעידן בהלת הזהב.

כשעברנו דרך הרחובות ההומים שמאפיינים את צ’ינה טאון, הרגשנו כאילו הרגע נחתנו בהונג-קונג, מזל שמגדל הפרמידה Transamerica מתנשא לגבוה ונראה באופק כדי להזכיר לנו שאנחנו במקום הנכון. תוך כדי הסיור לקחנו את הזמן להתבונן בחנויות המיוחדות ובשווקים המיוחדים, הנשזרים לאורך כל המסלול. מצאנו כמה חנויות זולות במיוחד וזהו המקום המושלם לרכוש מזכרות זולות מסן פרנסיסקו.

מה עושים בסן פרנסיסקו – ההמלצות שלי:

סיור בצ’יינה טאון

המסלול בצ’ינה טאון כולל מבנים שונים המאופיינים בעיצוב אוריינטלי – כגון שער הדרקון, בית ספר, בנק ומפעל עוגיות המזל המפורסם, וגם דרך גן ציבורי נחמד שבו המקומיים מתאמנים בטאי צ’י, כנסייה עתיקה, פסלים שמאחוריהם סיפורים מעניינים, ציורי קיר מחאתיים ומעוררי השראה ומוקדי עניין נוספים. 

שער הדרקונים

שער הדרקון רשמית מסמן כי אכן הגעתם לצ’יינה טאון של סן פרנסיסקו. זהו אחד המראות המצולמים ביותר בקרב תיירים בעיר. בשנת 1906, לאחר רעידת האדמה הגדולה שפקדה את האזור, צ’ינה טאון שינתה את פניה והפכה להיות מה שהיא כיום, אבל השער, שמסמל את הכניסה הרשמית לשכונה, הוקם דווקא ב- 1970, לאחר נציגי צ’יינה טאון לחצו להקים כניסה בצורת שער מסורתי, כפי שנהוג בכניסה לכפרים סיניים. מטרתם היתה להמחיש עד כמה דומה צ’יינה טאון של סן פרנסיסקו לכפר סיני מסורתי.

קלייטון לי, אדריכל אמריקאי-סיני’ עיצב את שער הדרקון, שנחשב לאחד המרהיבים והאותנטיים בכל הרבעים הסינים שבארה”ב, למרות שהשער בכלל נבנה בטייוואן. הדרגון גייט מכוסה באריחים יפים, ובראשו דרקונים המברכים בברכת ברוכים הבאים את עוברי האורח והמבקרים.

קל להבחין בדרקונים הגדולים יותר, שנמצאים במרכז השער. אך גם במעברים הצדדיים ישנם דרקונים, אם כי קטנים יותר. הם עומדים על המשמר, ומונעים מרוחות רעות להיכנס לתוך הרובע הסיני. לשער ישנם שלושה שערים ולא במקרה: לפי המסורת, המעברים בצדי השער מיועדים לאנשים פשוטים, בעוד המעבר המרכזי והגדול יותר מיועד למעבר לאנשים מכובדים ומוערכים ול… משאיות. 

על השלט הכחול שמוקף בפס אדום, חקוקים באותיות סיניות דבריו המפורסמים של סאן יאט-סן, “העולם הוא לכולם, והכל זה לאנשים” (“The world is for all, all is for the people”). את האדון הזה נכיר בהמשך המסלול.

שד’ גרנט וכיכר סנט מרי

למרות שנכנסנו דרך השער, שם הרחוב לא משתנה. שדרות גרנט הוא אחד הרחובות המרכזיים בעיר, ובהחלט צריך להכיר את ההיסטוריה שלו. שדרת גרנט נקראה בעבר רחוב דופון (Dupont St), והוא נחשב למעין רובע החלונות האדומים של סן פרנסיסקו. לאחר החורבן העצום של רעידת האדמה 1906, הוחלט לשנות את פני המקום. כדי להגביר את התיירות בשכונה, החלו לעודד את השימוש בעיצובים אדריכליים בסגנון סיני. ואכן כך היה, כפי שניתן לראות לאורך כל שדרות גרנט.

לאחר שחולפים על פני חנויות מזכרות ואוכל, מגיעים לאחד האזורים השלווים ברובע – גינה ציבורית הנושקת לקתדרלת סנט מרי הישנה. כיכר סנט מרי היא אחד מאזורי הנדל”ן המבוקשים ביותר באזור הצ’ינה טאון. היא ממוקמת בשולי צ’יינה טאון והרובע הפיננסי, והיא לא עמוסה כמו כיכר פורטסמות’ (שעליה עוד אכתוב בהמשך).

הרבה תאגידים מנסים לרכוש את הכיכר כדי להפוך אותה לבנייני משרדים, אך האוכלוסייה המקומית דוחה אותם שוב ושוב, כדי שהשטח יישאר ירוק ופתוח. קצת מוזר לחשוב שבתקופה הבהלה לזהב, הכיכר היתה מוקפת בבתים ידועים לשמצה, שבהם עסקו בזנות. כאמור, האזור השתנה באופן דרסטי בשנת 1906, כאשר הבתים נהרסו בשריפות שנגרמו כתוצאה מרעידת האדמה הגדולה. והוחלט לשקם את המקום ולמגר את תופעת הזנות והפשע. 

קתדרלת סנט מרי העתיקה הצליחה לשרוד את שתי רעידות האדמה של סן פרנסיסקו, גם זו של 1906 וגם את זו של 1989, ושלושה מקירותיה הם מקוריים. אם תסתכלו מתחת לשעון המרכזי, תראו את המשפט: “Son, Observe the Time and Fly from Evil” (Ecclesiasticus 4:23). יש מי שסבור שהפסוק הזה נחקק מתחת לשעון, כדי להרחיק את הגברים מאזור שבו התגוררו הזונות, ממש במורד הרחוב.

בכיכר ראינו את אנדרת הזיכרון לחיילים אמריקאיים ממוצא סיני שנלחמו במלחמות העולם ואת הפסל של סוּן יַאט-סֶן – מהפכן, מנהיג ופוליטיקאי סיני, אשר נחשב כאביה של סין המודרנית. הוא חתום על סילוקה של שושלת צ’ינג הקיסרית מהשלטון ועל הקמתה של הרפובליקה הסינית, שבה כיהן כנשיאה הזמני והראשון. כבר ב- 1900 פעל בלהט כדי להפיל את שושלת צ’ינג, וראה את מאמציו נושאים פרי, לאחר שהוגלה מסין. הוא מצא את מקומו בסן פרנסיסקו ויש הטוענים שהיה אוהב להגיע לכיכר סנט מרי כדי להירגע. למרבה הצער, חייו בסן פרנסיסקו לא היו נינוחים לגמרי; סוכנים של שושלת צ’ינג חפשו אותו כל הזמן, והוא נאלץ לרדת למחתרת ולהסתתר. 

הקרוניות של רחוב קליפורניה

בצמוד לכיכר יש את תחנת הקרוניות של רח’ קליפורניה, במרחק של 10 דקות הליכה מהכיכר תמצאו את מוזיאון הקרוניות החינמי. הקרוניות הן בין הסמלים המפורסמים ביותר של סן פרנסיסקו, וקו קליפורניה הוא הקו הפחות עמוס מבין שלושת הקווים החולשים את העיר.

את קו קליפורניה הקים לאונרד סטנפורד, בעל אחוזה במעלה הרחוב בנוב היל, ואיל הון שהתעשר בזכות קווי רכבות שהקים בכל רחבי ארה”ב. למרות תרומתו בתחום התחבורה הציבורית, הוא ידוע כאחת הדמויות השנויות ביותר במחלוקת באזור המפרץ, בין היתר בגלל שהעסיק פועלים סיניים בפרך בבניית מסילות הרכבת. אותם סינים שוכנו במעין מחנות עבודה בתנאים לא תנאים, זכו לקבל שכר רעב ומעט אוכל מערבי.

סיום בניית הקווים הביא עמו גל של אבטלה לעשרות אלפי סינים שביקשו פרנסה. הם הועסקו כמשרתים, סבלים, טבחים ופועלים והצליחו להשתלט על נישת המכבסות. הצלחתם בנישה זו כמובן צרמה למקומיים והחלו לקום תנועות גזעניות שקראו לסילוקם, ואף פעלו נגדם באלימות. שללו מהם זכויות רבות ומנעו מהם חלק ממסורותיהם, וכך אפשר להבין מדוע הרובע סומן כאזור מפוקפק.

בניין סינג צ’ונג

Sing Chong Building הוא פיסת ארכיטקטורה סינית עתיקה בלב סן פרנסיסקו, אלא שלמעשה הבניין תוכנן על ידי אדריכל סקוטי. תומס פטרסון רוס נחשב לאחד האדריכלים המוערכים והנחשבים בעיר, בעיקר בעקבות בניינים שתכנן לאחר רעידת האדמה של 1906, ובזכות תיאטרון אלקטרז שהקים ברחוב גירי.  עיצוב הבניינים Sing Chong  ו- ching Fat Building שמעבר לכביש, מייצג שינוי אדריכלי בסן פרנסיסקו שחוותה טראומה בעקבות רעידת האדמה. האוכלוסיה המקומית דרשה ליצור מעין “עיר בתוך עיר”, ובעל הבניין הראשון דרש וקיבל מבנה מעוצב בסגנון פגודה, על-מנת לפתות את התיירים להגיע לאזור צ’יינה טאון. 

בית הספר נאם קו 

המשכנו לעבר בניין קטן ומגודר בסגנון סיני מסורתי, והתברר לנו שזהו בית ספר. הוא הוקם בשנת 1919, לאחר שסינים-אמריקאים, רבים מהם תושבי סן פרנסיסקו, החליטה שחייבים לשמור על המסורת והתרבות הסינית בקרב הדורות הבאים. במקביל נפתחו ברחבי הארץ עשרות בתי ספר בכל רחבי ארה”ב. מסתבר שהבנות של המהגרים אגב, לא זכו לקבל את החינוך הזה, למעט ילדה אחת. ואני תוהה איך מחליטים איזו מסורת בדיוק ללמד ילדים, בעלי דיאלקטים שונים ומסורות שונות, בבית ספר אחד?

אומנות קיר ברחוב קליי

ברחוב קליי ישנם שני ציורי קיר שמשכו את עינינו, אחד מהם – הוא מעין לוח שנה סיני, שבו מצוירים בעלי חיים רבים, כל אחד מהם מסמל שנה אזרחית אחרת, ומתחתם משורטטת מעין מפה של הרובע הסיני.

מעבר לכביש – תמונה קשה ואפלה יותר, שמתארת את צ’יינה טאון של 1889. הצבעים הכהים מתארים את התקופה הקשה שעברו על התושבים הסיניים בעיר: עיקר הדמויות בציור הן גברים צעירים שהיגרו לאמריקה כדי לעבוד, אך בשנים 1880 ועד תחילת מלחמת העולם השנייה, הם נאלצו להתמודד עם החוק שקבע שאין להעסיק אותם. רק עם תחילת מלחמת העולם השנייה, כשסין הפכה לבת-ברית, החוק הזה בוטל. עוד בציור ניתן לראות אדם מחזיק מעין כרטיס עם האות L. זהו כרטיס לוטו. אלא שאז היה מדובר בהגרלה שנועדה לקבוע מי יקבל דיור ועבודה ולא מי יזכה בפרס הגדול. 

כיכר פורטסמות’

  כיכר פורטסמות’ נקראית על שם ספינתו של קפטן ג’ון מונטגומרי. הקפטן מוזכר בעוד מקומות בעיר – ישנו רחוב על שמו וגם תחנת רכבת. הקפטן הגיע למפרץ העיר בשנת 1846, כדי לכבוש רשמית את Yerba Buena (שמה הקודם של סן פרנסיסקו) בשם ארה”ב. עם הגעתו הוא נעץ דגל אמריקאי בשטח ציבורי זה, שהפך את הכיכר לאחד המקומות החשובים בעיר שהלכה ושגדלה במשך הזמן. זהו גם המקום שבו הוכרז לראשונה על גילוי הזהב שנתיים מאוחר יותר ב- 1848.

כאשר קליפורניה עמדה להצטרף לארצות הברית, סן פרנסיסקו כבר התפתחה בקצב מסחרר, ונזקקה ליזמים שיצילו את דורשי העבודה. היהודי לוי שטראוס, אשר ידוע בזכות המצאת הג’ינס מצא את מקומו בעיר, וכך גם האיטלקי גירדלי, הבין כי העיר היא מכרה זהב עבור מכירות השוקולד שלו. בניין העירייה הראשון נבנה בסמוך לכיכר זו, וכך גם בית הספר הציבורי הראשון. הכיכר היוותה למעשה את מרכז העיר במשך תקופה ממושכת, אך כיום מרכז העיר הוא דווקא באזור הרחוב מרקט, מה שגרם לצ’ינה טאון להתרחב. הדגל האמריקאי המתנופף במרכז הכיכר מסמל את לב הרובע הסיני.   הכיכר רגועה ונעים מאוד להסתובב בה. יש בה אוכלוסיה של אנשים מבוגרים מתאמנים לצלילי מוזיקה מסורתית בטאי צ’י. אנשים יושבים על הספסלים ומשחקים בשח, בקלפים ובמשחקים אחרים, ואפשר פשוט לשבת או להסתובב ולהירגע לצלילי הקולות האלה. בכיכר גם קיים בה פסל שנקרא “אלת הדמוקרטיה”, שמזכיר מאוד את פסל החירות של ניו יורק, אלא שהוא נישא לגובה של 3 מטרים בלבד.      

מפעל עוגיות המזל  

משם דילגנו למפעל עוגיות המזל – המפעל האחרון מסוגו באזור, ששוכן ב- 56 Ross Alley. יש מי שאומר שהמקום הוא תחנה שחובה לבקר בה בסן פרנסיסקו. המקום נפתח בשנת 1962, ומאז הוא מייצר את עוגיות המזל הטריות ביותר בעיר. העוגיות עשויות מבצק מרודד, מתקתק ופשוט, שחותכים לעיגולים ושטומנים בתוכם פתק עם מלמול שניתן לכנותו “פתגם סיני עתיק”. הנשים שבמפעל מכינות בעבודת יד כ- 20,000 על בסיס יומי. אפשר להיכנס בחינם למקום כדי לראות את הנשים בעבודה, אפשר לצלם תמונות תמורת תשלום סמלי וגם לקנות כמה עוגיות לדרך.

כנראה בגלל השעה המוקדמת שבה סיירנו באזור, המקום הרגיש לא כל כך מוכן ולא כל כך נעים לשהות בו, אז צילמתי רק את השלט למזכרת… חבל. אני מאוד אוהבת עוגיות מזל!

עוברים לביקור בזק בנורת’ ביץ’   לא המשכנו את כל הסיור של מסע אחר, ומצאתי את המקום שבו הסיור יכל להתחבר לסיור אחר ולהמשיך לעבר השכונה האיטלקית North Beach. סן פרנסיסקו היא עיר פלורליסטית, וכל שכונה בה ייחודית ומפתה בדרכה שלה. שכונת נורת’ ביץ’, נקרא על שם החוף הצפוני שבעבר גבלה בו. השכונה ממוקמת בחלק הצפון-מזרחי של העיר וגובלת עם שדרות קולמבוס.    כבר בכניסה אל השכונה חשנו באוויר בניחוחות מפתים של אספרסו טרי וארומות בישול איטלקי עתירת שום נהדרות. השכונה היא אחת הגדולות בעיר, והאוכלוסייה המזוהה איתה היא בעיקר מהגרים איטלקיים. ממנה צמח גם דור הביט – אוכלוסיה בוהמית שפיתחה זרם חדש בספרות ובשירה האמריקאית בשנות ה- 50, ושחותמה מורגש בתרבות המערבית עד עצם ימינו אנו.  

קפה זואיטרופ
הגעתם לבניין שמזכיר משולש או מגהץ, ולכן בניינים מסוג בנייה זה נקראים Flatiron. הבניין ההיסטוריה הזה, שבעבר נקרא בניין סנטינל, נמצא בבעלותו של הבמאי פרנסיס פורד קופולה מאז 1973. הוא היה חלק מחבורת קולנוענים צעירים, בוגרי בתי ספר לקולנוע, בעלי אמביציות וחזון אמנותי, שכונתה “שנים עשר המזוהמים”. הצלחתו הביא אותו לשיתוף פעולה עם ג’ורג’ לוקאס, ולהקים חברה עצמאית להפקת סרטים, כזו שתפיק להיטים גדולים, שמרווחיהם ניתן יהיה לממן יצירות נועזות יותר של במאים מתחילים. השניים הקימו את חברת “אמריקן זואיטרופ” ( זואיטרופ היה מעין מכשיר שקדם לקולנוע, שיצר אשליה של תנועה באמצעות הזזת צילינדר מעוגל ועליו תמונות).      בזכות הצלחה הסרט “הסנדק” הפך קופולה לאדם עשיר, ויכול היה, למעשה, לקדם את הרעיונות שבבסיס חברת “אמריקן זואיטרופ” – יצירת סרטים בתקציב בלתי מוגבל, עם חופש אומנותי בלתי מוגבל. קפולה היה זקוק לבניין מרשים הקמת משרדים, וכך עשה. לבניין לבית הקפה על שם החברה שלו -זואיטרופ, ומחוץ לבית הקפה תלויים פוסטרים של הסרטים שהחברה הפיקה. מהמקום תוכלו להבחין גם במגדל הכי גבוה בעיר שנקרא הפרמידה של טרנסאמריקה (Transamerica Pyramid), הממוקם בין וושינגטון ורחוב קליי. מגדל זה הוא אחד האייקונים המפורסמים של סן פרנסיסקו, ובו הוקם Bank of italy שעזר למהגרים האיטלקיים להשתקע בארה”ב. בתוך שני עשורים שונה שמו ל- Bank of America.

מה עושים בסן פרנסיסקו? סיור בעקבות הביטניקים קפה וסוביו וסמטת ג’ק קרואק
אחד ממקומות המפגש של הביטניקים הוא Vesuvio Cafe. הצצה דרך חלון הראווה חושפת עיצוב מעץ כהה, אריחי רצפה וזגוגיות מאוירות, וקירות המעוטרים תמונות ממוסגרות של גדולי השכונה – ג’ק קרואק, אלן גינזבורג ועוד מישהו שאני לא מכירה. המקום, מתאפיין בחוש הומור ושמח לצחוק על עברו. למשל,  במשך תקופה ארוכה הציג בחלון הראווה “ערכת ביטניק”, הכוללת משקפי שמש כהים וכומתה שחור, לאנשים שהיו מעוניינים להפוך באופן רשמי לביטניקים.

מובילי הדור הם סופרים שהחליטו לשבור את כללי הכתיבה הרשמיים, ולהתנהל בכתיבה חופשית ואסוציאטיבית, בשפת דיבור, “לשפוך” על הדף את כל אשר על דעתם ולהימנע מלערוך תיקונים בטקסט (הטכניקה החד-טיוטתית). טכניקה זו מצד אחד קיבלה ביקורת רבה ונתקלו במחסומי הצנזורה בשל הנושאים הבוטים שבהם עסקו (מין חופשי, הזיות, סמים, שיגעון, פשע, סטיות מיניות, אנרכיה ונושאים נוספים שתובלו בהמון ציוניות והומור שחור), אך ספרי השירה שנכתבו כך נמכרו במאות אלפי עותקים וכיום היצירות נחשבות כנכסי צאן ברזל של הספרות האמריקנית המודרנית, בזכות המקוריות, הביקורתיות והיצירתיות. סגנון זה אף השפיע בסופו של דבר גם על מוזיקאים ויוצרי קולנוע.
הקפה-פאב, ממוקם ממש בכניסה אל הסמטה נקראת על שמו של Jack Kerouac – סופר, משורר, אומן ומהקולות הבולטים של “דור הביט”, אשר כיום נחשב לאחד הכותבים החשובים ביותר בארה”ב של המאה ה-20. סגנון כתיבתו הספונטני והווידויי שימש כהשראה לכותבים רבים, ביניהם בוב דילן וטום וויטס. יצירתו הידועה ביותר של קרואק היא “בדרכים”, יומן מסע ברחבי אמריקה, שיצא בשנת 1957, ושימש השראה לדור שלם. 

את חייו הקצרים בילה קרואק בנדודים ברחבי ארצות הברית, ובמגורים עם אמו. קרואק נאבק למצוא את מקומו, תוך שהוא נאבק בערכים השמרניים של שנות ה-50, ומביע קול שונה, מרדן וחופשי. ספריו נחשבים לספרי יסוד ב”תרבות הנגד” של שנות ה-60 – דור ההיפים ואת הפנאקיסטים בשנות ה- 70, וכתיבתו משקפת את הרצון להשתחרר מאחיזתה של החברה הממוסדת, ולמצוא את המשמעות בחייו. 

סגנון כתיבתו של קרואק נקרא על ידו “פרוזה ספונטנית”. זוהי טכניקת כתיבה המזכירה את “זרם התודעה”. המוטו שלו היה “המחשבה הראשונה היא המחשבה הטובה ביותר” (first-thought = best thought). כתיבתו נקראת במקצב של “נשימה” (השאול ממוזיקת הג’אז ומטכניקות למדיטציה בודהיסטית), ונראית כמבוססת על אלתור ועל הקפדה שלא לערוך ולו מילה אחת. סלידתו של קרואק מן ה”נקודה” שבסוף המשפט,היתה קשורה ברעיון ה”נשימה”. במקום הנקודה, השתמש במקף המחבר. הדבר הביא לכך שיצירתו, כשהיא מוקראת, תקבל מקצב, ותשמע כסוג של מוזיקה. קרואק אהב להסביר את שיטת יצירתו, לרוב בשיחות ארוכות שניהל, כשהוא שיכור, עם ידידיו. 

  לבקשתו של גינסברג כתב רשימה של “30 עיקרי אמונה וטכניקה לפרוזה מודרנית”. ביניהם: “כתוב מחברות סודיות, והדפס דפים פראיים להנאתך – היה קשוב לכל ופתוח – אל תשתכר מחוץ לביתך – היה מאוהב בחייך.” ועצות נוספות מסוג זה.   ב- 1957 התפרסמה בניו יורק טיימס ביקורת ספרותית שהכריזה על קרואק כ”קולו של הדור החדש”. הוא זכה לשבחים כסופר אמריקני גדול, אך נראה כי התהילה שזכה בה לא הביאה לו אושר, וכי מבחינת מצבו הנפשי לא היה ערוך להתמודד עם ההצלחה.  ב- 1969 קרואק מת בגיל 47 מדימום פנימי המיוחס להתמכרותו לאלכוהול. הוא נפטר בסט. פיטרסבורג שבפלורידה.  

כביש קטן של סמטת קרואק הוא שמפריד בין קפה וסיביו לבין חנות הספרים סיטי לייטס (City Lights). יש לה היסטוריה צבעונית ומרתקת. זו לא רק חנות ספרים, אלא גם מותג של תרבות הנגד של שנות החמישים והשישים. מיומה הראשון דאגה להשמיע את קולם של סופרי ומשוררי דור הביט, ולהיות מקום עלייה לרגל של הביטניקים ואחר כך של ההיפים.

הפואמה של גינזבורג “נהמה” פורסמה על ידי הוצאה לאור שהוקמה בחנות, והודות לכך היא קיבלה תשומת לב לאומית רבה. לאחר שהספר פורסם, נעצר פרלינגטי בגין השחתת הנוער של אמריקה. משפטו הוביל לרגע היסטורי הנוגע לתיקון הראשון החוקה האמריקנית, תוך התייחסות למידת החופש שיש להוצאות לאור. מלבד שפרלינגטי שוחרר, הוא הביא לכך שלהוצאות לאור באשר הן זכו לחופש פרסום רחב יותר.   גם היום ממשיכה החנות העצמאית להקפיד להישאר עם יד על הדופק בנוגע לכתבים וכותבים חתרניים, ולצד רבי מכר וספרים של מיטב הסופרים המוכרים, תמצאו בשלושת קומותיה גם ספרים בהוצאות עצמאיות או שוליות העוסקים בשירה, פילוסופיה, מוסיקה, רוחניות ונושאים אחרים.         

במשך שנים רבות, הסמטה הקטנה הזה הייתה סתם עוד סמטה, ונחשבה גם לאחת המזוהמות ביותר בעיר. זה לא היה עד שלורנס פרלינגטי, מייסדה של City Lights, וחברי פרויקט התחדשות צ’יינה טאון החלו עושים צעדים לפני כמה שנים שהסמטה לבסוף נוקתה ושופצה להנאתם של כולם.   

הסמטה כיום היא סמל לקיבוץ הגלויות: בצד הקרוב לקולמובוס, תמצאו ציטוטים מסופרים ומשוררים אמריקאים, ומנקודת האמצע של הסמטה ועד לשד’ גרנט תמצאו ציטוטים של  קונפוציוס ולי פו הסיניים. כשתצאו מהסמטה, לכיוון רח’ גרנט, תחזרו שוב אל לב צ’ינה טאון. קחו זמן כדי ליהנות מציורי הקיר השונים והציטוטים שלאורך הסמטה.  

מה עושים בסן פרנסיסקו בלילה? קופצים ל – Jazz Mural

המשכנו  ל- 606 Broadway St,  כדי להתבונן בציור הקיר של ביל וובר משנת 1987. הציור מכסה האת הבניין הפינתי שנמצא על הפינה של קולומבוס וברודווי, ונראה הציור משקף את ההיסטוריה של שתי השכונות הקרובות – נורת’ ביץ’ וצ’ינה טאון. בחזית, באזור העליון זיהינו את הג’זיסט בני גודמן, ולמטה נראה שהחליטו לשלב סצנות מחיי הדייגים האיטלקים. בצד ישנו דרקון קיסרי, ודמויות שהתברר שהן הדמויות הפוליטיות הידועות של סן פרנסיסקו.    

הסיור שתיארתי לעיל הוא מאוד קליל ומתאים לקהלי יעד שונים: אלה שממצים מהר, ואלה שאוהבים למשוך את הזמן. אנחנו הצלחנו לסיים את הסיור תוך כשעתיים וחצי.  

ולסיום, אם אתן עדיין מתלבטות מה עושים בסן פרנסיסקו בנוהל, סרטון קצר עם השראה: