לפני כמה ימים שיתפתי אתכם ברשתות החברתיות שאני מתלבטת אם ללכת להופעה של דנה ברגר או תיסלם, אבל בסוף לא נותרו כרטיסים למופעים האלה, אבל מזל! כי ככה יצא לי בסוף ללכת למופע של אחת הלהקות האהובות עליי בעולם – החברים של נטאשה – וחזרתי עם המון תובנות.
ראיתי שיש ללהקה שאני ובובי אוהבים, החברים של נטאשה ואמרתי שחייבים ללכת!
הופעה בט"ו באב, אז החלטתי שאני חייבת לנסוע ולראות אותם, גם אם זה באמפי שוני היפה, אך הרחוק משהו. ההופעה הזו עוררה בי כמה מחשבות שהרגשתי צורך לחלוק אותם כאן בבלוג.
האמת, הגענו ממש שניות לפני המופע, והאמפי היה מלא, חוץ מכמה שורות מקדימה ובאמצע. אז ברור שבחרתי לשבת שם… את המופע פתחה אשתו של ארקדי, סימה שאותו הקסימה, וריגשה אותנו עם השירים שלה. יש לה קול ממש נעים, ואני בטוחה שהיא יכולה מאוד להצליח.
לאחר מכן החברים של נטאשה עלו, והם שרו להיט אחרי להיט אחרי להיט.
אני אוהבת את הדינמיקה בין ארקדי דוכין לבין מיכה שטרית. בין השירים שהם שולפים מתוך האלבומים של החברים של נטאשה ומתוך אלבומי הסולו האישיים שלהם, יש לפעמים מצד אחד סוג של מאבק בין רע וטוב, שחור ולבן, מסומם ונקי, רוק ופופ… ומצד שני, יש בתוך השירים סוג של השלמה ביניהם.
זיכרונות נוסטלגיים על מיכה שיטרית
ההופעה היתה פשוט מצמררת, והיא הזכירה לי נשכחות. בתור נערה מתבגרת כל כך אהבתי אותם, והרגשתי מאוד מחוברת לטקסטים ולמוזיקה שהם עושים. קשה לי להחליט רק על שיר אחד שאני אוהבת יותר מכולם, או דיסק אחד. אבל בגדול אני יכולה להגיד שאני ממש מחוברת לדיסק הכפול "רדיו בלה בלה", שמתוכו יש לא מעט להיטים, אבל גם עלילה וקונספט, על בחור שסובל מפיצול אישיות ומתחזק תחנת רדיו פירטית.
כתיכוניסטית אאוטסיידרית, הסיפור של הדיסק הזה ממש הלהיב אותי, ורציתי כל כך שהוא יהפוך לסרט או למחזמר! איך זה שעדיין אף אחד לא חשב על זה? ואז אמרתי לעצמי "הנה, יש לך הזדמנות להרים את הכפפה". למדתי בזמנו במגמת קולנוע, והיה לי חלום להפוך את הדיסק הזה לסרט מוזיקלי, משהו בסגנון של "טומי" של להקת "המי", או משהו בסגנון "החומה" של להקת "פינק פלויד". אפילו התחלתי לשבת ולכתוב תסריט בהשראת הדיסק.
באותה תקופה אחי עבר להתגורר בתל אביב, וסיפר לי שמיכה שיטרית הוא שכן שלו. אני לא יודעת עד כמה אתן מכירות את החברים של נטאשה או את מיכה שיטרית, אז אני רק אסביר שהוא סולן הלהקה לצדו של ארקדי דוכין, והוא זה שאחראי על כמעט כל הטקסטים של רדיו בלה בלה.
ברגע שאח שלי סיפר לי על זה, כל הזמן הייתי נוהגת לחלום בהקיץ איך אני אפגוש את מיכה בחדר המדרגות, אגיד לו שאני מעריצה גדולה ואספר לו על התסריט, והוא יאשר לי להשתמש בטקסטים, יפגיש אותי עם ארקדי דוכין שהיה אחראי בעיקר על ההלחנה של הדיסק, ויעזור לי להגשים לי את החלום שלי.
אבל… חלומות לחוד ומציאות לחוד. כמובן שאת כמות הביקורים שלי בדירה של אחי בתל אביב אפשר לספור על יד אחת, ובואו נגיד ככה, היה לי יותר סיכוי לפגוש את מיכה שטרית בהופעות מאשר בחדר המדרגות בבניין שבו התגורר. אלא שגם בהופעות, התביישתי ולא היה לי אומץ לגשת אליו.
למעשה, אני מאמינה שגם אם הוא היה עומד ממש לידי, לא הייתי מוצאת את המילים להגיד לו כמה אני אוהבת את הדיסק או את הקול החם והמלטף שלו, ההוא שגורם ללב שלי להתכווץ מרוב הנאה.
כל המחשבות האלה גרמו לי להרגיש מאוד מאוכזבת מעצמי. תחושות הפספוס וההחמצה האלה גרמו לי לנסות ולחשוב – מה מונע ממני להגשים את החלומות שלי? האם גם אתן פעם נתקלתן בתחושה כזו? ואיך אתן התמודדתן איתה? אשמח אם תכתבו לי בתגובות.
ויש לי גם מה לומר על ארקדי דוכין!
עוד משהו שהרגשתי צורך לחלוק זה כמה מחשבות שנוגעות דווקא לארקדי דוכין. אני זוכרת שפעם הייתי שומעת את השירים שהוא הלחין ושר, ומרגישה הזדהות עמוקה עם כל התחושות שהוא מזכיר: הבדידות, הכאב, המלחמה בין הטוב לרע, בין האפל לתמים, בין אי שפיות ונורמליות, כמה הוא רוצה אהבה ושמישהו יפיח בו תקווה…
והנה בסופו של דבר זה קרה. הוא הכיר את סימה, הם התאהבו והם ביחד כבר המון שנים. מבחינת מוזיקלית, אני פחות אוהבת את ארקדי האופטימי, הטוב, איש המשפחה, הקיטשי – אבל אני יודעת שזה לא גרם לו פחות להצליח. גם לו, כמו למיכה, יש קריירת סולו משגשגת, והשינוי בתכנים לדעתי אפילו גרם לה לנסוק. אבל אני שמחה בשבילו שלסיפור שלו יש סוף טוב, ושלפחות נראה שהוא מאושר.
לקראת סוף המופע, החברים של נטאשה עברו לשירים היותר מקפיצים שלהם, ואנשים פשוט קמו על הרגליים והתחילו לרקוד, וגם אני הצטרפתי אליהם. היה ממש כיף ומרגש! אני יודעת שהם ממשיכים להופיע, ואני ממליצה לך בחום ללכת להופעה שלהם וליהנות גם.
את כל החוויות שלי מהמופע תוכלי לראות בסרטון שהעליתי היום לערוץ היוטיוב שלי:
גילוי נאות: הוזמנתי למופע במסגרת מבצע לאומי קארד, שמציע לחבריו כרטיסים להופעות של הזאפה במחיר של 55 ש"ח תמורת פינוק.
