7:30 בבוקר – אחרי לילה במלונית חזרנו על הבוקר כי נדב צריך לקבל עירוי לפני הניתוח. אומרים לנו להמתין בסבלנות מחוץ למחלקה.
9:20 – הזקנה במסדרון זה בובי שלי, חולה סרטן דרגה 4, שהולך לעבור ניתוח שלישי, הפעם הייפק – בין הניתוחים הקשים שיש. הוא עם כובע וכפפות כי יש רוח פרצים. ארונית לחפצים פרטיים – אין. מקלחת ושירותים – רק בחדרים ליד. פרטיות – אין. מה יש? אחים, אחיות, כוח עזר, מתמחים ורופאים שקורסים.
אני יושבת לידו, בפרוזדור, על כיסא. 3 שכבות של חולצות ומעיל. אני קופאת מקור. האחות לידי רצה במסדרון ואומרת ספק לעצמה, ספק לי שתכף נושרות לה האוזניים ומתכסה בסריג. במחלקה יש רוח פרצים ביום הכי סוער שהיה השבוע, ויש תקלה במזגן של לפחות חצי מהמחלקה.
בובי לובש כפפות וכובע, שהוא נושא איתו בתיק מאז שהחל כימו (שסוג מסוים שלו עושה רגישות עזה לקור). הוא מקבל אינפוזיה במסדרון, לבוש כובע גרב וכפפות צמר, מנסה לא לחשוב על הניתוח ורואה סרטונים לבניית רובוטים או משהו בסגנון, מתכנן את הרובוט הבא שיבנה לאחר שיחלים.
11:56 – נכנסת אישה מבוגרת, יכולה להיות אימא שלי או אולי אפילו סבתא שלי, שגם אותה רוצים לאשפז במסדרון. היא מרימה צעקה וקובעת עובדה: "אני לא מוכנה להתאשפז בתנאים האלה! אני מעדיפה למות בבית."
אלה פני מדינת ישראל 2020.
